ה-0:3 של מכבי חיפה בחוץ על מכבי פ"ת היה ניצחון חשוב לירוקים. מורלית, נפשית וייתכן שגם מקצועית. ועדיין, אסור לחיפה לשכוח שהיא השיגה את היתרון (השער של חן עזרא) והגיעה למצב אמיתי רק כשהקבוצה של סיני יצאה עם הרבה שחקנים קדימה ונשארה חשופה מאחור. מכבי חיפה תצטרך לדעת לשבור מערכים הגנתיים ומשחק אגרסיבי של היריבות ובזה חובת ההוכחה עדיין עליה העונה. מנגד, מכבי פ"ת לא הביאה שום ערך מוסף למשחק וסופגת בכמויות שהופכות אותה לקבוצת תחתית מובהקת.
שלומי אזולאי ו-וויאם עמאשה הם שחקנים שאין לחיפה בשלישייה הקדמית כרגע. אזולאי שחקן חכם ואלגנטי שרוב הזמן חושב נכון וקר רוח באיזור המסוכן. חלוץ שיודע גם לבנות וגם לסיים וטוב עשה בנאדו שהחזיר אותו מהקפאה. גם סקורר אין כרגע למכבי חיפה, אבל משחקי הכוחות בין עמאשה למועדון הפכו את החזרה שלו כנראה לבלתי אפשרית. במכבי חיפה יש עודף קשרים בונים באמצע (מאוד דומים בסגנון) ומעט מדי חלוצי רחבה ובהפועל באר שבע יש דווקא עודף חלוצים ומחסור בקשר או שניים שזועק לשמיים.
לאלישע לוי יש רק הרכב אידיאלי אחד מתחילת העונה כמו שנוכחנו לראות אמש. הרכב מאוזן יחסית: ארבעה קשרים אמיתיים ושני חלוצים. משום מה אלישע החליט לשנות. חלוץ במקום קשר לא מבטיח משחק התקפי יותר טוב. זה תלוי בתנועה ובשילוב. חלוצים זקוקים למי שיבנה עבורם מצבים. זה גרם לעצירת שטף המשחק וגם שידר כבר מההתחלה שיש לחץ לנצח ובהקדם, במקום לבנות את המשחק תוך כדי תנועה ובהתאם לנסיבות. זה גרם לשחקנים לחשוב התקפה והתקפה אבל עם פחות מחשבה ולהתרכז פחות בהגנה.
התגובה של שחקני ב"ש במגרש לפיגור חייבת לעורר סימני דאגה. אלישע אומר ובצדק שלא צריך להתרגש מהפסד אחד אבל זה לא היה נראה כך. צריך לחשוב טוב, מדוע היה לו לחוץ לשנות את ההרכב הכי מאוזן שלו מלכתחילה ומדוע השחקנים נלחצים ומאבדים עשתונות (שתי הרחקות ושפת גוף) כבר בהפסד הראשון. הקבוצה מוגבלת כרגע למערך אחד של 2-4-4 וכבר בשבת תצטרך כנראה להסיט את גל אראל אחורה לעמדת הבלם. היא חייבת בסגל עוד קשר 50-50 איכותי שייתן לה אפשרות לשחק בעוד מערך וייתן לה דומיננטיות באמצע.
קרית שמונה ניצלה את זה עד תום, עם אגרסיביות, צפיפות באמצע ויציאה מהירה קדימה. זו קבוצה של פלייאוף עליון. ברק בכר הכין נהדר את הקבוצה שלו. הבעיה היא כנראה לבוא באותה גישה כל משחק וזו בעיה של לא מעט קבוצות בליגה. למעט מכבי תל אביב בצמרת ורמה"ש בתחתית כל הקבוצות עדיין מחפשות את דרכן.
בני סכנין ממשיכה להפתיע ושבוע שני ברצף חוזרת מפיגור. היא מוציאה מאה אחוז מהסגל שלה בזכות עבודה נהדרת של מרקו בלבול והיא ההוכחה שכשאתה יודע לשמור על משחק הגנה איכותי (ממוצע ספיגות נמוך מאוד) אז אפשר לבנות בטחון ומשחק התקפה מהיר על היסודות האלה.
בבני יהודה המצב הפוך ומסובך - אין לה מנהיגים על המגרש ואין לה משחק הגנה טוב. אינוגבה וקוסטה שהיו חלק מהשלד המנהיג בכושר רע ואין תחליף לגלבאן. הצעירים נופלים בין הכיסאות ולאמין הרכש המאכזב כנראה כבר לא יהיה היורש. שחקני הבית היותר מנוסים צעירי, ראלי ועזוז חייבים לקחת אחריות. עד ינואר אי אפשר לחזק וקשטן ואסייג עם כל כך הרבה ניסיון על הקווים חייבים למצוא נוסחה לקבוצה חזקה גם אם לא הכי טובה.
אשדוד של קלינגר היא סוג של רובין הוד. לוקחת מהגדולות אבל מפסידה לקבוצות מהדרג שלה ובטח בחוץ. עד עכשיו מחוץ לבית: אפס נקודות מתשע. זו הליגה האמיתית שלה. היא חייבת בזמן המשחק את ההצטרפות לירו בלו הבודד בחוד. גם מצד הקשרים המהירים וגם מצד המגנים הכישרוניים וההתקפיים שלה.לדעתי חסר שם עוד חלוץ בסגל (אולי בנצי מושל מהנוער כשיחזור). בשבת היא מול באר שבע שמגיעה בלי צמד הבלמים שלה. הזדמנות לחזור לעצמה.
עכו ממשיכה את ההתאוששות וניצלה את ההרחקה של נאווקאמה (בהחלטה שגויה של השופט), השחקן ההתקפי הכי טוב של רעננה העונה. דקה אחר כך עכו כבשה וניצלה את חוסר הריכוז של שחקני רעננה שהיו עסוקים בהרחקה. ליובל נעים יש סגל מלא סוף סוף ורואים שיש לו יותר איכות בקבוצה בשבועות האחרונים. רעננה קיבלה סטירה מצלצלת. זה קורה ללא מעט קבוצות קטנות שנסחפות אחרי המחמאות והכותרות. בשבת היא מול בני יהודה בשכונה - הפסד ופתאום הקבוצה של קורצקי כבר לא ממש תריח צמרת.
