היי פול. אני יודע שאתה לא מכיר אותי וקצת מביך אותי לפנות אליך בפן אישי שכזה, אבל האמת היא שהקשר שלנו נמשך כבר שנים ונראה לי שזו הדרך היחידה שאני יכול להעביר לך את המסר הזה. כשתעלה השבוע למשחק הראשון שלך עם המדים של ברוקלין נטס, משהו בי יצרוב. היקום ייראה קצת אחרת. משהו ירגיש לגמרי לא נכון, לא צודק.
אני יודע, כבר הייתי אמור להיות חסין בשלב הזה בחיי. ראיתי יותר מדי שחקנים טובים מסיימים קריירה בצורה מאכזבת. ראיתי יותר מדי פרידות לא נעימות מכדי לקחת ללב. אבל במקרה שלך, זה באמת יכאב.
אתה מבין, אני מרשה לעצמי לחשוב שאני מכיר אותך מצוין. כשהגעת ב-1998 בתור רוּקי פעור לסלטיקס של ריק פיטינו האכזר, החזקתי לך אצבעות שלא יסרסו את היכולת ההתקפית שלך. כשמניאק אחד דקר אותך 11 פעמים במהלך קטטה בפאב וחייך היו בסכנה, התפללתי לשלומך. כשנבחרת בפעם הראשונה לאולסטאר, הרגשתי שאתה הנציג האישי שלי. משנות ה-80' אני אוהד את בוסטון. אם בירד, פאריש ומקהייל היו שם בשבילי מלכתחילה, הרי שאותך ליוויתי מהתחלה. כאילו היית מניה בה שמתי מבטחי. בכל תשע הפעמים שנבחרת לאולסטאר מאז, הרגשתי גאה מחדש.
כשקלעת 19 ברבע האחרון בקאמבק הגדול בהיסטוריה מול ניו ג'רזי בגמר המזרח של 2002, התווכחתי עם חברים שחלקו על גדולתך. כשהפכת לשחקן בוסטון שהלך לקו הכי הרבה פעמים בשנה אחת, דאגתי לגוף שלך שספג כל כך הרבה מכות בחדירות לסל. הצטערתי בשבילך כשנאלצת לשחק עם שחקנים שחושבים על הסטטיסטיקה האישית שלהם כמו אנטואן ווקר וריקי דייויס. ריחמתי עליך כשנאלצת לסבול את הבינוניות של הקבוצה האומללה של 2006/7, זו שהפסידה 18 משחקים ברציפות.
בכל הזמן הזה, כמו מקצוען אמיתי, הגעת לעבוד בכל יום. קלעת מעל 20 נקודות כל משחק, נתת את הלב בשביל כל מאמן שהיה שם, לא לקחת יום חופשי ולא קיטרת. לא ביקשת טרייד כמו קובי בראיינט כשהלך קשה. פשוט הורדת את הראש, התאמנת קשה יותר והמשכת לעשות את מה שאתה יודע הכי טוב - לשחק כדורסל במלוא התשוקה.
זו הסיבה שכאשר זכית בתואר ה-MVP של סדרת הגמר ב-2008 שמחתי כל כך בשבילך. האליפות הזאת הייתה מרגשת בכל מיני רמות וכמובן שהייתי מבסוט גם בשביל קווין גארנט ששינה את המנטליות של המועדון וריי אלן שהמשיך לנהוג כמקצוען מושלם. אבל עבורך, כולם בבוסטון ידעו, זו הייתה סגירת מעגל.
כשהנפת את דגל האליפות במשחק הראשון של העונה שאחרי והזלת דמעה, הזלתי גם אני. שנינו ידענו כמה קשה עבדת בשביל הרגע הזה, וכמה נדיר הוא. מאז, בהצלחות ובאכזבות, תמיד שמחתי לדעת שאתה שם על הפרקט, לובש את המדים היפים שלנו. "אני מדמם ירוק", נהגת לומר. למרות שידענו שגדלת בלוס אנג'לס כאוהד של הלייקרס השנואים, בשבילנו היית יקר ואהוב לא פחות מביל ראסל, בוב קוזי ולארי בירד. היית אחד משלנו.
זו הסיבה שהמצב עכשיו כואב כל כך ואפילו אין לנו את מי להאשים. לרוב האוהדים היה ברור אחרי הפלייאוף האחרון שחלון ההזדמנויות של בוסטון לאליפות נסגר ושצריך דרך חדשה. שנים נמענו מהמחשבה על עזיבה שלך, למרות שידענו שאולי זה מה שיעזור לקבוצה להיבנות מחדש. בחוסר ברירה נאלצת לשתף פעולה עם קו המחשבה הזה. אתה מבין? גם כשהלכת מאיתנו, עזרת לנו.
לברון ג'יימס החוצפן רמז בשבוע שעבר שאתה וגארנט, שהעברתם ביקורת על ריי אלן כשעזב למיאמי, נהגתם בחוסר יושר בגלל שבעצמכם עזבתם את בוסטון. אתה בחרת לענות לו בארבע מילים: "אני עזבתי את בוסטון?!". לכולם ברור שהמקרה שלך שונה מזה של ריי. בוודאי שונה מזה של ההוא שכינה את עצמו "מלך" והתנהג כמו ילד כשהפך את העזיבה שלו מקליבלנד לקרקס תקשורתי מביך.
פול, אני מרגיש שכבר חפרתי לך מספיק, אז רק תדע שאני אחזיק לך ולברוקלין אצבעות. תשתיקו את הניקס החוצפנים, תעשו חיים קשים למיאמי וכשתגיע לבקר ב-26 בינואר בבוסטון גארדן, אני מבטיח לך שתהיה האיש האהוב ביותר בהיכל ושלא יישארו הרבה לחיים יבשות באולם.
אני מקווה שתיכנס לרשימה של עשרת הקלעים הגדולים בהיסטוריה, שתיקח עוד טבעת אליפות וכשתחזור לסיים את הקריירה בבוסטון, אפילו אם זה יהיה רק למשחק סמלי אחד, כשיעלו את גופיה מספר 34 לתקרת הגארדן אוכל לשחרר את התסכול שיושב לי בבטן. עד אז תישאר "האמת" של מישהו אחר.
