בסופו של דבר הוא ילד של אמא. והוא אבא של ילד מתוק בן 3. והוא מעריץ של אוזביו. הכי רחוק מתדמית השחצן, קר הלב, שכל היום מסתכל במראה ומתפעל מעצמו. הדמעות של כריסטיאנו רונאלדו לאחר שנבחר לשחקן השנה בעולם, המחישו כמה הנשמה שלו גדולה.
אנחנו, האוהדים, התקשורת, המפרסמים, הפכנו אותו לדמות שטוחה – כדורגלן על שיוצא עם דוגמנית על ובבנק הוא לקוח על. אבל בעצם, כריסטיאנו הוא דמות הרבה יותר עגולה ומעניינת מרוב כוכבי הספורט שלנו, ובטח לעומת הארכי-יריב שלו, ליונל מסי.
כן, הוא יודע מה הוא שווה, והוא לא מוכן לזייף צניעות. כשהוא חשב שמגיעה לו משכורת גבוהה יותר בריאל מדריד, כל העולם ידע את זה. בלי שליחים, בלי מקורבים, הוא פשוט אמר: אני עצוב. וכשהוא חשב שמקנאים בו על כך שהוא יותר יפה, יותר מוכשר, יותר הכל מכל אחד – הוא אמר את זה, ולא שיחק אותה כאילו הוא עוד אחד. הרי הוא לא עוד אחד. שילוב של כישרון נדיר עם הכישרון לעבודה קשה.
ההכרה של העולם ביכולות שלו ובייחודיות שלו, חשובה לו. לכן הוא גם ניהל את העימות המתוקשר מול ספ בלאטר, שפגע בו עם חיקוי מעליב. לאורך כל השנים, כריסטיאנו שוב ושוב מראה לנו שהוא אדם, שעם כל האגו, הנפש שלו רכה. כמו כולנו, גם רונאלדו זקוק לחיזוקים. הוא לא פוסטר, והוא לא מכונת שערים, והוא לא מכונת קלישאות. הוא אמיץ מספיק כדי לאפשר הצצה פומבית למה שבאמת מתחולל בנפשו של כדורגלן אדיר.
בעיניי, גם ההחלטה שלו לגדל את בנו, לאחר הריון לא מתוכנן, מראה מיהו האדם. הרי בקלות היה יכול לשלם מזונות ולא לקחת אחריות. והנה שלוש שנים אחר כך, הבן עולה איתו לבמה לקבל את הפרס. רגע הזכייה של רונאלדו הוא רגע שצריך להראות לילדים, וגם המבוגרים יכולים לקבל ממנו השראה. לראות בשידור חי איך אדם שיש לו הכל, מתרגש כאילו מוחאים לו כפיים בפעם הראשונה.
