"לספורט יש כוח לשנות את העולם, יש לו את הכוח להשפיע ולאחד אנשים בצורה שיש רק למעט דברים בעולם. הספורט מדבר לצעירים בשפה שהם מבינים, וספורט יכול לנטוע תקווה במקום שהיה בו ייאוש. יש לו יותר כוח מלממשלות בשבירת מחסומים גזעניים" / נלסון מנדלה.
לפני כשבוע וחצי, אבי מלר כתב כאן במאמר מרגש שאריק איינשטיין היה המאהב האולטימטיבי של הספורט ובמדינה כמו שלנו -כשחלקים רבים עדיין מסרבים לקטלג את הספורט כתרבות ומתייחסים אליו כמוקצה מחמת מיאוס - אריק איינשטיין היה נושא הדגל השפוי.
לפני כשבוע וחצי, אבי מלר כתב כאן במאמר מרגש שאריק איינשטיין היה המאהב האולטימטיבי של הספורט ובמדינה כמו שלנו -כשחלקים רבים עדיין מסרבים לקטלג את הספורט כתרבות ומתייחסים אליו כמוקצה מחמת מיאוס - אריק איינשטיין היה נושא הדגל השפוי.
מדובר במדינה שבה 10 אחוזים מהאוכלוסייה הרגישו בין לילה שלקחו מהם את הכוח, את הכסף והעוצמה, ומענו מהם את המשרתים והמטפלות. באותה מדינה, 90 אחוזים מהאוכלוסייה קיבלו את החופש שלהם אחרי שנים של דיכוי, מירמור, הזנחה ועבדות. וזו היתה זירת בוץ עמוקה שהייתה יכולה להוביל לחורבן אמיתי, לטבח, להגירה המונית (כשלא מעט אכן עזבו) ולאלימות בלתי פוסקת. המצב היה יכול לדרדר את המדינה לבור שממנו דרום אפריקה לא הייתה יוצאת לעולם.
נלסון מנדלה הבין את זה. הוא הבין שחייבים להיות חכמים ולא צודקים. שדרום אפריקה צריכה לחבר בין הגזען הגדול ביותר לבין המשרת משכונות הפחונים המטונפת כדי לצאת לדרך חדשה. שהגאווה חייבת להיות משותפת, גם של השחור וגם של הלבן. שלא ניתן לשנות את העולם תוך שנה, או אפילו תוך עשור. ובעיקר, מנדלה התעלה על המשקעים כדי שהאדם הלבן, המשכיל והמבוסס יישאר במדינה ולא יחפש לעצמו בית חדש. והוא עשה זאת גם בעזרת הספורט.
לכן, הגדולה של מנדלה הייתה העובדה שבשנתו הראשונה כנשיא הוא לקח את הסמל הלבן ביותר וקירב אותו אליו, ושזה קרה בתקופה שבה הלבנים חששו מפרעות ומהפיכה אלימה. מנדלה סימן את הנבחרת הלאומית כגשר בין הגזעים והפעיל לחצים כדי לארח הטורניר, וזאת אחרי שדרום אפריקה הורחקה מהאליפויות הקודמות בגלל משטר האפרטהייד האפל.
מנדלה ניצל את ההזדמנות (נפילת האפרטהייד) כדי להנחית את הטורניר במדינה ולזכות באהדה של התושבים ההולנדים והבריטים ולסמן את האליפות כאירוע הלאומי הראשון של דרום אפריקה כחברה חדשה. במקביל, הוא פעל בדרכים רבות כדי לקרב את הציבור השחור, ממנו הגיע, למשחק, לטורניר ולנבחרת. זה כלל מסיבות עיתונאים עם השחקנים, נאומים, הצבת שחקנים שחורים במרכז הקמפיין, פמפום האליפות בתקשורת (כולל הסלוגן: ''נבחרת אחת, אומה אחת''), שירת ההמנון החדש על ידי השחקנים ואפילו לבישת חולצת הנבחרת על ידי מנדלה (כולל בגמר עצמו כשהוא לובש את החולצה של הקפטן הלבן - פרנסואה פיינאר).
ב-2004, כבר לא כנשיא, מנדלה פעל להנחתת המונדיאל בדרום אפריקה וסימן את אותה שנה כחגיגת עשור לסיום האפרטהייד. הקסם האישי שלו, המטרה החברתית וכמובן הרצון הפוליטי של פיפ"א להביא את המונדיאל לראשונה לאפריקה, ניצחו. 15 שנה אחרי אותה אליפות עולם בראגבי, דרום אפריקה התאחדה סביב אירוע ספורט נוסף, הפעם בספורט שלא מזוהה דווקא עם האדם הלבן. ענף שפונה לכל העולם. לכל קצוות הקשת (בדיוק כפי שהוא הגדיר אותו כ"RAINBOW NATION"). הפעם גם כחברה שוויונית יותר ומאוחדת יותר.
הטורניר ב-1995 נועד כדי ליצור חברה חדשה. ב-2010 דרום אפריקה ומנדלה כבר שידרו לעולם - ''עשינו את זה, התקדמנו''. הטורניר אמנם זכה גם לביקורות (למרות שהארגון בברזיל מסתמן כבעייתי יותר) אבל בגדול, המדינה הפתיעה רבים, עמדה במשימה, ויותר חשוב מכך - יצרה גאווה בקרב התושבים. כולם הרגישו חלק ממשהו גדול יותר. לבנים ושחורים. מנהג המונית שהתעניין מהיכן הגעת, דרך המוכרת בסופר ועד הדוד היהודי בבריכה. כולם הרגישו שהם מארחים. שהם מהווים חלון ראווה לעולם כולו. חלון ראווה עבור מדינה שהוכפשה והוחרמה במשך שנים.
זה יהיה מאוד פופוליסטי, וגם לא נכון, להגיד שהספורט פתר חלק מהבעיות של המדינה. דרום אפריקה עדיין סובלת מעבדות מודרנית. שכר המינימום לשעה עומד על 4 ש"ח והשכר החודשי על 700 ש"ח. העבודות הפשוטות מאוישות על ידי שחורים, ומיליונים חיים בעיירות פחונים כשמסביבם רק שירותים כימיים. זה אפילו עוד יותר פופליסטי להגיד שהפעולות של נלסון מנדלה ליצירת האומה החדשה נשענו בעיקר על ספורט.
כי מנדלה חתר לשוויון מהרגע שהחל בלימודי משפט, דרך תא של שני מטר על שני מטר ברובן איילנד, ועד לכיסא הנשיאות. לכן, הוא ישאיר אחריו ערכי צדק, חירות, סובלנות לחימה חסרת פשרות ואופטימיות בלתי ניתנת לעיכול (גם ב-27 שנות מאסר). אבל לנו, חובבי הספורט, הוא ישאיר מסר נוסף - כיצד אפשר להשתמש במשחק שאנחנו כל כך אוהבים למטרות גדולות יותר.
כי מנדלה חתר לשוויון מהרגע שהחל בלימודי משפט, דרך תא של שני מטר על שני מטר ברובן איילנד, ועד לכיסא הנשיאות. לכן, הוא ישאיר אחריו ערכי צדק, חירות, סובלנות לחימה חסרת פשרות ואופטימיות בלתי ניתנת לעיכול (גם ב-27 שנות מאסר). אבל לנו, חובבי הספורט, הוא ישאיר מסר נוסף - כיצד אפשר להשתמש במשחק שאנחנו כל כך אוהבים למטרות גדולות יותר.
