בעד ונגד. זהבי וראדי (צילומים: אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
בעד ונגד. זהבי וראדי (צילומים: אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

זה היה בדקה ה-54. אמג'ד נכנס לבית הקפה השכונתי באום אל פאחם, כשהעיניים של כולם בדיוק היו צמודות למסך. באותה הדקה נבחרת ישראל ספגה שער. סמי שיחרר צעקה גדולה וקרא למלצר: "דאוד, כל מי שרוצה קפה - עליי". 13 האנשים שנכחו במקום לקחו מיד 6 כוסות אספרסו כל אחד.  

"אבל למה סמי? למה?", זעם אחד הנוכחים, "מה יש לך נגד הנבחרת? יש גם שחקנים ערבים שמשחקים בכחול לבן. הנה, ראדי מתחמם ועומד להיכנס בכל רגע". הדיון נדלק ברגע, התרחב וחצה בשניות את גדר המערכת הבטחונית ונעצר כרגיל כשהגיע למצב הפוליטי בעזה ובשטחים. לאחר מכן, הכדור חזר ל"ערביי ישראל", לא לפני שעבר בדרך בקהיר. 

במקביל, הלחץ על נבחרת ישראל התחזק ובכל פעם שהכדור הגיע לאזור של דודו אוואט, אפשר היה לשמוע צעקות של "יאללה תנו להם עוד אחד". עם זאת, הבלבול שלי התגבר כשמצד שני, נבחרת ישראל זכתה גם היא לתמיכה. בקיצור, שחקו כדורגל, עזבו אתכם מ"בוליטיקה".

המצב הפך להזוי. לא הסתפקתי בקפה של אמג'ד וביקשתי עוד אחד. שאלתי אותו, "תגיד איזו תוצאה אתה רוצה שתהיה בסוף המשחק? הוא שלף תשובה בשניה: "שהנבחרת תפסיד 3:1 בתנאי ששחקן ערבי יכבוש את השער היחיד שלה". התשובה של אמג'ד לא הפילה אותי מהכסא, הוא הרי רואה את נבחרת ישראל כסמל ציוני לאומני יהודי. מבחינתו, אין יותר טוב מלראות איך ייצוג המפעל היהודי קורס ומתרסק בכל פעם מחדש.

אולם, אותי הכי מצחיקה העובדה שאמג'ד הוא בכלל אוהד שרוף של מכבי תל אביב, שלא מפסיד משחק אחד של הצהובים. יש לו מנוי קבוע בשער 8 באיצטדיון בלומפילד, שנמצא מטר מהעבודה שלו. להגדרתו, ערן זהבי הוא האלוהים החדש, שרן ייני הוא סמל בשבילו וכשברק יצחקי נפצע שוב בברך, אמג'ד כמעט בכה יחד איתו.

לאמג'ד היה הסבר פשוט לניגוד העניינים הזה: "אני עדיין כאן, אני יכול לרגש ולהתרגש, למרות שאני חלק מהבלאגן הזה פה במדינה". ובכן, ככה זה. כאשר שחקני מכבי ת"א נמצאים עם המועדון, אז אמג'ד אוהב אותם מאחל להם לכבוש בכל שבוע ולנצח. מנגד, הוא שמח לכל כישלון שלהם במדים הלאומיים.

הזיכרונות מהמפגש בבית הקפה לקחו אותי אחורה לימים שבהם ראינו רק את הערוץ הראשון וחיכינו בקוצר רוח למשחקים של מכבי תל אביב בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בימי חמישי. התרגשנו בכל פעם שהצהובים הצליחו לחזור מהיבשת הישנה עם עוד ניצחון. אבל אם באותו שבוע המצב הביטחוני היה עגום וכתבות קשות פתחו את מהדורת "מבט", אז דווקא קיווינו שהצהובים יובסו. אמיתי, רצינו שהקבוצה שאותה אנחנו אוהבים תקבל בראש. בינינו, זה לא היה כל כך נורא, כי אחרי שבוע שוב היינו בצד שלהם. סלט ערבי, כבר אמרנו?

והערה קטנה לסיום, נבחרת ישראל פותחת קדנציה חדשה. הציבור הישראלי כועס על זימון כזה, מבסוט מזימון אחר, אוהב את גוטמן, לא סובל אותו, אבל תמיד עומד מאחורי המדים הלאומיים. כל זה כשבמקביל, יש ציבור שלם של אוהדי ספורט, שמשוגעים על הכדור וחווים סלט אחד גדול של רגשות וזהות במהלך כל משחק של הנבחרת, שמציף דרך המיקרוקוסמוס הזה את כל מה שהם עוברים במדינה. דרך העיניים והאספרסו שלהם.