3 ימים אל תוך השנה הקלנדרית החדשה, וכבר קיבלנו אירועים אלימים בליגה הלאומית ובליגות הנמוכות. ובכל, אם מנסים לסכם את השנה במבט חטוף, נראה שהייתה שנה רעה מאוד לספורט בארץ, מלאה בפרשיות עגומות. אבל זאת טעות לחשוב כך. כל הדברים האלה, כל האבי לוזונים שאנחנו מרבים להתעסק בהם כמעט יום ביומו הם לא הספורט שלנו, הם לא אלו שמתחרים על המגרשים והם לא אלו שבגללם אנחנו נצמדים למסכי הטלוויזיה או מגיעים למגרשים ולאולמות הספורט.
הספורטאים, אלו שמשחקים, מתחרים, מזיעים, מנצחים ומפסידים הם הסיבה היחידה שבגללה אנחנו אוהבים ספורט, הם אלו שאותם אנחנו רוצים לראות, להריע או לשרוק בוז. לעיתים קצת נדמה ששכחנו אותם אבל בגללם הייתה לנו שנה רוויית ספורט ובניגוד לדעה הרווחת, שנה ספורטיבית מצויינת.
הבעיה, שכל האירועים שהיו מחוץ למגרשים תפסו נפח גדול יותר מהספורט עצמו. הצ'צ'נים ובית"ר, לבנת, זליכה והריקבון, שביתת הכדורסלנים, שלזינגר-ג'רבי, מירי רגב את אחמד טיבי את הדגלים וכו'. מרוב פרשות הגענו לפרשת דרכים שבה אנחנו צריכים להבין לאן הולך הספורט שלנו: אם נאבד אותו לעסקנים ולטרמפיסטים, או שנשמור אותו אצל מי שבאמת אוהב.
ואולי בכלל הנחת היסוד לפיה העסקונה הורסת לנו את הספורט היא שגויה. אולי זה מה שבאמת מעניין אותנו. אולי העיסוק בספורט פשוט הפך משני לעיסוק ברכילות, באלימות, בפרובוקציות ובכל מה שמסביב לעניין עצמו. אולי אין פה בעצם ספורט, כי את הקהל לא מעניין הספורט. אולי עצם העובדה שאנחנו מתעסקים כל הזמן במסביב מעידה עלינו לא פחות מעליהם. אולי אנחנו פשוט לא באמת אוהבים ספורט, או שפשוט שכחנו מאיפה באנו. הרי מה שמעניין אותנו זה הצהוב, הרכילות, הלכלוך, ולאו דווקא השערים, הדאנקים או האיפונים. הרי הכי קל לבוא וללכלך, להכפיש ולזלזל או סתם לגלות ציניות.
הרי כל חובב ספורט חלם פעם בסתר ליבו להיות ספורטאי, אבל מה לעשות, לפעמים חוסר כישורים, חוסר התמדה או סתם גנטיקה בעייתית עמדו בדרכנו. אבל הספורטאים הללו, שהקדישו את כל חייהם בעבור משהו, רבים מהם במסירות בלתי נגמרת, לא תמיד זוכים להערכה הראויה. כי למה שישנו לנו שעות אימון רבות ומפרכות, עומס פיזי ומנטאלי בלתי ניתן לתיאור, התמודדות עם כישלונות והצלחות. הרי הרבה יותר קל לבקר, להיות ציניים ולהספיד.
תחשבו על שחקן בנבחרת ישראל בכדורגל, שהתחרה עם מאות ילדים עד שהצליח לעלות לבוגרים, ואז נלחם כדי לתפוס מקום בהרכב כדי להגיע בסוף לנבחרת ישראל, רק כדי לשמוע כמה הוא לא שווה כלום. תחשבו על גל מקל, ילד צנום שניסה בכל מאודו להיות שחקן כדורסל והצליח להגיע, אפילו לא דרך מכבי ת"א, עד לליגה הטובה בעולם. תחשבו על ירדן ג'רבי שבילתה שעות על גבי שעות על המזרן ולא התייאשה וויתרה עד שהפכה לאלופת עולם.
אולי בפעם הבאה לפני שאנחנו מחפשים את המקום הנמוך, את הלכלוך ואת מה שקל לנו לראות, נתעמק וננסה להבין את המטריה שהופכת אדם לספורטאי, בין אם הוא מצליח ובין אם לא. ואז אולי רק אז, תהיה לנו תרבות ספורט אמיתית.
נכון, גם הספורטאים שלנו לא מושלמים, גם הם מגלים חפיפניקיות לפעמים וגם הם לא תמיד נותנים את המאה אחוז. אבל הספורטאים שלנו, כמו כל דבר שקורה במדינה, כמו הפולטיקה או הצבא, הם המדינה. כמו שהם נראים ככה אנחנו נראים. אז לפני שאנחנו באים בטענות על חוסר ההצלחה שלהם, אולי כדאי שנסתכל במראה. יכול להיות שהם לא הגיעו להישגים שציפינו מהם, אבל מה שאנחנו צריכים לשאול אותם ואת עצמנו, זה מה הם עשו כדי להגיע לשם, האם הם נתנו את כל כולם וכיבדו את עצמם, את המקצוע ואותנו?
בואו נחזור למקורות ולילדות, לימים שמה שעניין אותנו היה פשוט לשים את הכדור ברשת ולהתרגש ממהלך ספורטיבי מופלא. יש פה ספורט ויש פה ספורטאים ויש ממה להתרגש, אם נחזור לפרופורציות הראויות, מי יודע, אולי גם נצליח ליהנות ממנו ואפילו, רחמנא ליצלן, להגיע להישגים.
