אחת הדרכים הכי פופולריות לבקר את ליגת העל בכדורסל היא לומר שאין לה אח ורע בעולם כולו, במובן הרע של הביטוי כמובן. מי שמע על ליגה שנשלטת על ידי קבוצה אחת עד כדי כך שלשחקנים מקומיים מצויינים יש רק מסלול אחד בקריירה – להתקדם, עד שהם מקבלים מקום בקבוצה האחת הזו? ובכן, בחצי הראשון של העשור הקודם החלו כדורסלנים ישראלים רבים לגלות את האופציה האחרת שיש להם להשתכר טוב ולהילחם על תארים: לצאת לחו"ל. בזה, לפחות, לליגת העל הישראלית בכדורסל יש אחות עכשיו: הליגה הספרדית.
"גם השנה יהיו חיים מחוץ לשתי הגדולות בליגה הספרדית. תמיד יש", כתב בשבוע שעבר העיתונאי המעולה סיד לואו, המסקר את הליגה הספרדית עבור "הגרדיאן" הבריטי. "הפחד הוא שהסוף של כל הסיפורים האלה, של כל הכוכבים החדשים שעולים בליגה, הוא מוכר וידוע. להצטרף לריאל מדריד או לברצלונה. או לעזוב את ספרד".
המציאות הזו שלואו מתאר היא עניין שאמנם כבר די מוכר, אבל הוא הולך ומחריף בשנים האחרונות יותר ויותר. פערי ההכנסות בין ברצלונה וריאל לבין יתר הקבוצות בספרד, תוצאה של היסטוריה, פופולריות, אבל לא פחות של ניהול שערורייתי של הליגה בדמות חוזי טלוויזיה נפרדים לכל קבוצה (ולא קיבוציים), הולכים וגדלים, והכלכלה הספרדית החלשה לא מוסיפה תקווה לשינוי בקרוב.
למי שעוד צריך היה המחשה עד כמה מצבן של קבוצות בליגה הספרדית חמור, שימו לב לנתון הבא: רק שני שחקנים עברו הקיץ בהעברה מלאה (לא השאלה), מאחת משלוש הליגות הגדולות האחרות באירופה (גרמניה, איטליה ואנגליה) אל תוך הליגה הספרדית. חואן אנחל רומן, בחור בן 19 שעזב את האקדמיה של מנצ'סטר סיטי ועבר לברצלונה B, ואלבאן בוניואקו בן ה-18, שעבר מהנוער של ארסנל לסביליה. סה טו.
לעומת זאת, לא פחות מ-13 שחקנים יצאו מספרד לאיטליה, גרמניה ואנגליה, בחלוקה מאוד שווניות של 4, 4 ו-5 בהתאמה. ובעוד את העלות הכוללת של רומן ובוניאקו אי אפשר ממש לחשב (קוראים לה "מינימלית"), הרי שקאסורלה, מיצ'ו, יאקוב, קונה, ראמיס, ריברולה, קסטרו, ואלרו, קאסרס, קרבאחל, דומינגס, דמידוב וחוסלו נקנו עבור סכום כולל של 66 מליון יורו. מחוץ ל-2 הגדולות (ובלי קשר לזה שריאל מדריד שקטה הקיץ), הליגה הספרדית הפכה ללא יותר מיצאנית כשרונות לליגות הגדולות של אירופה. משהו בין הליגה הצרפתית לזו של פורטוגל והולנד.
אז אם המצב כל כך גרוע, איך זה ש-5 מ-9 הזוכות האחרונות בגביע אופ"א והליגה האירופאית הן ספרדיות, לא כולל עוד 2 ספרדיות שהפסידו בגמר (בשני המקרים, לספרדייה אחרת)? הרי אם הליגה הספרדית היא תחרות בין שני ענקים וכל היתר הן קבוצות ברמה נמוכה שרק מייצאות כשרונות, מניין השליטה הזו בתחרות שלואו מכנה "הטורניר שמודד את עומק הכישרון של הליגות באירופה"?
ובכן, בדיוק כתבנו את התשובה – בכישרון. הדורות הנוכחיים של הכדורגל הספרדי כל כך מוכשרים, כל כך עמוקים ועשירים בכדורגלנים ברמה הגבוהה ביותר, עד שהם מצליחים לגרום גם לקבוצות העשוקות של הליגה הספרדית לזכות בתארים יבשתיים.
ב-12 טורנירי אליפות אירופה עד גיל 17 האחרונים, מאז 2001 בעצם, לספרד יש 3 זכיות, 3 גמרים, ועוד 2 הופעות בחצי הגמר. הנבחרת עד גיל 21 היא האלופה היבשתית המכהנת, והנבחרת עד גיל 19 זכתה בתואר פעמיים ברציפות בשנתיים האחרונות, ובסך הכל רשמה 6 זכיות מאז 2002, בתוספת עוד הפסד בודד בגמר. זה מאזין כל כך מדהים, ועדיין, אפילו הוא מחוויר לעומת ההישגים של הנבחרת הבוגרת – שבקיץ הפכה לראשונה בהיסטוריה שזוכה בשלושה טורנירים בינלאומיים גדולים רצופים (יורו/קופהב+מונדיאל) וזיכתה את עצמה במועמדות הכי לגיטימית שיש לתואר הלא רשמי של הנבחרת הגדולה אי פעם.
אז נכון שרוב הרכב הנבחרת הבוגרת מבוסס על שחקני ברצלונה וריאל מדריד, אבל זה לא אומר שהכישרון לא צומח בכל רחבי המדינה. רק 5 מ-18 שחקני הסגל שזכה ביורו עד גיל 19 ב-2011 הגיעו לטורניר מברצלונה ומריאל, מספר זהה מבין 23 שחקני הסגל עד גיל 21 באותה שנה השתייכו אז לשתי הגדולות (כולם, אגב, לברסה), ורק 4 מ-20 (2 מכל אחת) היו כאלה בסגל עד גיל 19 בשנה שעברה. כל שלושת הנבחרות הצעירות האלו, כאמור, סיימו את הטורנירים שלהן כאלופות היבשת.
אבל הבעיה היא שקצת בדומה לטורנירי הגילאים המרתקים והמלהיבים הללו, גם הליגה הספרדית הופכת יותר ויותר לתחרות שכדאי לראות בשביל לזהות את הכוכבים הגדולים הבאים, כשבראש מהדהדת הידיעה שאת שנותיהם הגדולות ביותר לא יעבירו בקבוצה בה "גילית" אותם. והיום יש לתופעה הזו מרוויחה אחת בולטת: הפרמיירליג.
המצב בכדורגל האנגלי הפוך במידה רבה לזה של הכדורגל הספרדי. אם בספרד אין כסף, אבל יש ים של כישרון מקומי משובח, הרי שבליגה האנגלית אין כל כך סוף לכסף, אבל בריכת הכישרון מעולם לא הייתה רדודה ועכורה יותר. אז מה עושים המועדונים האנגלים במצב כזה? את הברירה ההגיונית האחת: לרכוש שחקנים ספרדים.
לסיטי יש את דויד סילבה. לצ'לסי יש את חואן מאטה, וגם את פרננדו טורס. ארסנל רצתה גם היא פליימייקר ספרדי והביאה את קאסורלה. יונייטד איישה את עמדת השער בדויד דה חאה. בסנדרלנד בונים על הרכש מאסטון וילה, קרלוס קוולאר, במרכז ההגנה. ימיה המוצלחים של ליברפול בחצי השני של העשור הקודם, עת צ'אבי אלונסו וטורס היו בשיאם במידה, אמנם הרחק מאחור, אבל ריינה ואנריקה עכשיו שם, מחכים לפריצה של סוסו. נוריץ', עם שני ספרדים, סוואנזי עם ארבעה ו-וויגאן (אותה מאמן רוברטו מרטינז הספרדי, בעבר בסוואנזי) עם חמישה, מנסות כל אחת בדרכה ובמינונה לשחזר את הישגי ליברפול ההיא, הספרדית, של רפאל בניטז.
סוואנזי, אגב, עומדת במידה לא מבוטלת במרכז האובססיה החדשה של הכדורגל האנגלי עם הכשרון הספרדי. אחרי שאומנה כאומר על ידי מרטינז, בעונה שעברה היא שיחקה את משחק המסירות המהיר בליגה כולה. ברנדן רוג'רס, שהוביל את הכדורגל הזה אשתקד והעונה מאמן את ליברפול, רכש מקבוצתו הקודמת את ג'ו אלן, והמחמאה הכי טובה שהוא יכול היה לחשוב עליה הייתה לומר עליו ש"הוא כל כך טוב, הוא נראה כמו כדורגלן ספרדי". המשך ישיר למגמה שביטא ג'יימי קראגר מיד אחרי היורו, כשקרא לכדורגל האנגלי לא לפחד ללמוד עוד ועוד מהכדורגל הספרדי.
וכפי שזה נראה, הם לומדים – ועושים זאת בדרך הכי קלה שיש: הם פשוט קונים אותו. עושרן של הקבוצות האנגליות לא עומד להתפוצץ בקרוב, בניגוד לתחזיות של מי שהאמין בתקנות הפייר-פליי-הפיננסי (וכותב שורות אלה בניהם), וכל עוד הכדורגל הספרדי ימשיך להתנהל כדואופול אבל ימשיך לייצר כשרונות בכמויות מסחריות, המצב לא הולך להשתנות לטובת הקבוצות "האחרות" של הכדורגל הספרדי. הנחמה היחידה שלהן תמשיך להיות העובדה שמדי פעם הכוכב שהן מייצרות בוחר לצאת לחו"ל ולא לפגוש אותן פעמיים בשנה. השלב הבא: הנפת צלחות פלסטיק.
