ההצלחה והכשלון. סימאונה ומוריניו בגמר הגביע (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
ההצלחה והכשלון. סימאונה ומוריניו בגמר הגביע (gettyimages) | צילום: ספורט 5
זה היה הלילה של הילדים. אמש (שישי), הילדים הקטנים כיכבו בשידורים הישירים של כל תחנות הטלוויזיה בספרד מהחגיגות של אוהדי אתלטיקו מדריד ליד מזרקת "נפטונו" שבמרכז העיר. כתבי השטח חיפשו בעיקר ילדים בני 13 לדבר איתם. לשמוע איך הם מרגישים בערב שכזה, אחרי הניצחון ההיסטורי על ריאל מדריד בגמר הגביע. "בת כמה את?" נשאלה ילדה עטופה בצעיף אדום-לבן, כשהיא נרגשת, אוחזת בידו של אביה הנרגש לא פחות. "בת 11", השיבה. "ואת יודעת שבפעם הקודמת שאתלטי ניצחה את ריאל עוד לא נולדת?", נשאלה. הילדה חייכה, שלחה מבט מצועף לעבר אביה וענתה: "אני יודעת, אבא סיפר לי". 13 וחצי שנים עברו מאז אותו ניצחון אחרון של הקולצ'ונרוס על הבלאנקוס, אי שם באוקטובר 1999. זה היה לא בעשור הקודם, לא במאה הקודמת – זה היה באלף הקודם. 25 משחקים חלפו תחת השליטה האבסולוטית של ריאל. בברנבאו, בקלדרון, בכל מקום. בשנים האחרונות אוהדי אתלטיקו לא חוו אפילו תיקו. ריאל ניצחה אותם בכל עשרת המשחקים האחרונים. ליגה, גביע, הכל.
במצב כזה, רגשי הנחיתות הם כבר מצב נתון. לכל דרבי עלתה אתלטיקו עם תקוות לסיים את הרצף המטורף הזה, ובכל פעם הפסידה מחדש. כדור השלג המנטאלי רק הלך והתעצם. לכן הניצחון בגמר הגביע הוא כל כך גדול, כל כך עוצמתי. היו אתמול אנשים שטענו כי מדובר בניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה של אתלטיקו. הגזימו קצת. ב-1996 אתלטיקו מדריד זכתה בדאבל, אליפות וגביע. זה היה גדול יותר. והיו עוד נצחונות גדולים בעבר הרחוק. אבל ב-17 השנים האחרונות זה אכן הניצחון הגדול ביותר של אתלטי – שם החיבה של האוהדים לקבוצה שלהם.
 
"למה אנחנו 'אתלטי'?"
בשנים האחרונות הפיקו במועדון סרטוני וידאו מקסימים שניסו להסביר את האהדה המוזרה הזו לקבוצה שבעיקר נכשלת שוב ושוב ומפסידה פעם אחר פעם. תמיד נמצא שם הילד העצוב ששואל את אביו: "פאפא, למה אנחנו אוהדים של אתלטי?". האבא הנבוך נשאר בלי תשובה. כי אין תשובה לוגית לשאלה. זה עניין של רגש. ומה עוד קורה בסרטונים האלה? האב מרגיש צער עמוק על בנו, ורואה בעיני רוחו כיצד אוהדי ריאל וברצלונה לועגים לו בבית הספר. האב מתחיל לחוש רגשות אשמה, אבל זה בדיוק העניין - להיות אוהד של אתלטיקו זה דבר חזק יותר מכל דבר אחר. אי אפשר להסביר – אבל אי אפשר לעשות נגד זה כלום.
 
אמש בברנבאו הקהל התחלק לשני מחנות שווים, 30 אלף אוהדי ריאל מילאו בלבן שלהם את הצד הדרומי, הצד של ה"אולטרה סור". ו-30 אלף אדומים לבנים מילאו את הצד הצפוני של האצטדיון. לכל מי שחשב שהעובדה שהגמר נערך בברנבאו, האצטדיון הביתי של ריאל, תיתן לבלאנקוס יתרון, פשוט לא ידע על מה הוא מדבר. הקהל של אתלטיקו עשה בית ספר לזה של ריאל. הוא היה הרבה יותר רועש, דומיננטי ולא הפסיק לקפוץ, לשיר ולעודד במשך 120 דקות.
המנצח הגדול: דייגו "צ'ולו" סימאונה
טוב, מי שמכיר את הכדורגל בספרד לא הופתע. הרי הקהל של אתלטיקו הוא אחד הטובים ביותר במדינה. אולי רק אוהדי בטיס וסביליה יכולים להתחרות איתו על תואר "הקהל הטוב בספרד", אבל מול קהל הקונצרטים של ריאל מדריד וברצלונה (עוד יותר), זה באמת לא כוחות. לקהל היה חלק גדול בניצחון של הקולצ'ונרוס, אך המנצח הגדול הוא המאמן, דייגו "צ'ולו" סימאונה. האיש שאמרו עליו שכשחקן היה "עולה למגרש על הסכין בין השיניים".
 
סימאונה הגיע לאתלטיקו לפני שנה וחצי. 18 חודשים הוא מאמן בקבוצה, בה כיכב כשחקן והיה שותף לזכייה בדאבל ההיסטורי ב-1996. ב-18 החודשים האלה הוא לקח קבוצה כושלת, לוזרית וחסרת אופי והפך אותה ליחידת עילית. ב-18 חודשים אתלטיקו זכתה בשלושה תארים – הליגה האירופית, הסופרקאפ האירופי והגביע הספרדי. ובנוסף העפילה לליגת האלופות, שזו בעצם הייתה המטרה העיקרית העונה.
 
"ריאל מדריד היא קבוצה טובה מאתלטיקו", אמר סימאונה לפני המשחק וגם אחריו, "אבל במשחק בודד אפשר לנצח". כשנשאל מה ההבדל בין הקבוצות ענה בפשטות: "300 מיליון יורו". סימאונה החדיר את רוח הלחימה שלו לקבוצה וסילק ממנה כל שריד ללוזריות. גם כשהקבוצה הפסידה, היא עשתה זאת בראש מורם. אחרי ההפסד לריאל בליגה לפני שלושה שבועות, האוהדים נשארו ביציעים חצי שעה כדי להריע לשחקנים, והם יצאו אחר כך מחדר ההלבשה כדי להודות.
 
בלילה שלפני הגמר עבר סימאונה בחדרי השחקנים בבית המלון. הוא עבר חדר אחר חדר וניהל שיחות אישיות עם כל שחקן. שוב החדיר בהם את האמונה שלו, את המחויבות לאוהדים שלעולם לא ינטשו אותם. על המגרש אפשר היה לראות את הלחימה הזאת. "הצלחה של קבוצה היא קודם כל להפוך את השחקנים ליחידה מגובשת", הסביר סימאונה אחרי המשחק, "אין קבוצה בלי גיבוש". כמה זה שונה ממה שקורה בריאל מדריד, עם מאמן שלא מדבר עם השחקנים, משפיל אותם ועסוק אך ורק בעצמו.
סוף עידן מוריניו בריאל
ומה אמר מוריניו בסיום המשחק? "זו הייתה העונה הגרועה בקריירה שלי. לכל מאמן אחר מקום שני, חצי גמר ליגת האלופות והופעה בגמר הגביע ייחשב להישג גדול, עבורי זה כישלון". ההתייחסות לא הייתה לקבוצה או לשחקנים. רק "אני" ו"אני" ו"אני".
 
ההרחקה של מוריניו במהלך המשחק תגרור  כנראה עונש השעייה משני המשחקים הבאים – שני משחקי הליגה שעוד נותרו לקבוצה העונה. יש כאלו שמשוכנעים שמוריניו חשב על זה מראש. נמאס לו מריאל ומהמצב הנוכחי. הוא לא רוצה שום קשר עם הקבוצה ומעוניין שהסיוט הזה יסתיים מה שיותר מהר.
 
סרחיו ראמוס, המנהיג החדש של ריאל מדריד, הפגין אצילות כשאמר אחרי המשחק "הגיע לאתלטיקו לזכות בגביע". גם אם הוא לא באמת חושב כך, כי בל נשכח, ריאל בעטה שלוש פעמים לקורות והגיעה להזדמנויות נפלאות (משחק מדהים לשוער טיבו קורטואה). ועדיין, ראמוס מבין שכקפטן ריאל הוא חייב להתנהל על פי המסורת של המועדון. לדעת לתת כבוד ליריב.
מוריניו עף מהספסל. תרתי משמע (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
מוריניו עף מהספסל. תרתי משמע (gettyimages) | צילום: ספורט 5

מוריניו מהבחינה הזו לא מתאים לריאל, הוא פשוט לא נותן כבוד ("לאתלטיקו לא הגיע לזכות בגביע"). פלורנטינו פרס וכל אוהדיה האמיתיים של ריאל עיקמו את האף. לא כך צריך להתבטא מאמן הקבוצה, אבל כולם מכירים את מוריניו ואת הדרך שלו. מאמן ענק, אחד הגדולים בהיסטוריה. אבל, לטעמי, הוא לא מתאים לריאל מדריד.

כמה סמלי שעידן מוריניו בריאל מדריד הגיע לקיצו יחד עם קץ העליונות הנצחית של הבלאנקוס על יריבתה העירונית. כמה סמלי שאיקר קסיאס, הסמל של ריאל שהושפל עד עפר על-ידי מוריניו, לא שיחק אמש בברנבאו. בשלושת הגמרים של ריאל, בהם קסיאס ישב על הספסל – הקבוצה הפסידה.
 
בריאל מדריד יתחיל בקרוב עידן חדש, עם מאמן חדש, ובעיקר עם יותר שקט. אומרים על מוריניו שבכל מקום שאותו הוא עוזב, הוא משאיר אדמה חרוכה. ובכן, זה לא מדויק. ריאל היא עדיין אחד ממועדוני הפאר ומהקבוצות הטובות באירופה. במצב הנוכחי השינוי שיגיע בעמדת המאמן לא רק ירגיע את כל המערכת, אלא גם יכול להעלות אותה על דרך חדשה, שפוייה ורגועה יותר.