מה ארסנל עושה? שוב היא מוכרת את הקפטן שלה? שוב היא מוכרת כוכב? שוב היא מוכרת כוכב לאחת היריבות הכי גדולות שלה? מה עובר עליהם? מתי זה ייפסק? מתי הקבוצה הזו תפסיק לבחון את עצמה לפי השורה התחתונה בספר החשבונות ותחזור לשים בראש סדר העדיפויות שלה את הדבר הזה שנקרא תארים? עד מתי נמשיך לשמוע מארסן ונגר משפטים כמו "המודל הכלכלי שלנו עובד"? עד מתי אוהדי התותחנים יצטרכו לסבול מהאידיאולוגיה הזו, ולראות את הקבוצה שלהם מגרדת את המקום בליגת האלופות אבל לא מתמודדת על האליפות?
ובכן, בניגוד לתחושות שעולות מסדרת השאלות הזו, מכירתו של רובין ואן פרסי למנצ'סטר יונייטד אינה עסקה רעה כל כך. ראשית, בניגוד למקרי עבר, הפעם ונגר הכין טוב טוב את הסגל שלו לעזיבה הזו – רק הקיץ הוא הוציא 40 מיליון פאונד על שלושה שחקני התקפה מצוינים, כולם בגילאי 25 עד 27, כלומר, מוכנים לבוא ולתרום מיד. שנית, ואת זה קל לשכוח אחרי עונה כמו זו שהייתה להולנדי אשתקד – לא רק שוואן פרסי בן ה-29 מאוד מועד לפציעות (22 משחקי ליגה בממוצע בעונה עם ארסנל בין 2004/5 ל-2010/11), אלא שבכל 8 עונותיו בארסנל הייתה לו רק שנה אחת שהייתה ענקית באמת. הקודמת. הקבוצה לא תלך אחורה בעקבות הקיץ הזה.
אבל האמת היא שבניגוד לרוב המקרים הקודמים בהם כוכב (או קפטן, או גם וגם) עזב את ארסנל לקבוצה בזבזנית יותר (לאו דווקא עשירה יותר), עם שאיפות גדולות יותר, ולעתים גם יריבה ישירה של התותחנים – הפעם דווקא הקבוצה הקולטת היא הסיפור המעניין יותר. ולא רק כי כבר קצת נמאס לשמוע את אותם דיבורים סביב התותחנים, אלא כי על פניו, זו נראית כמו רכישה לא מאוד אופיינית של פרגוסון – ודיון באופיו ומנהגיו של סר אלכס הוא תמיד מרתק.
הפעם האחרונה שאלכס פרגוסון רכש כוכב התקפי מוכח, בגיל שקרוב יותר ל-30 מאשר ל-20, התרחשה לפני ארבע שנים, עת שפך כ-30 מיליון פאונד על דימיטאר ברבאטוב. וגם אז הבולגרי היה רחוק מלהיות כוכב בסדר הגודל של ואן פרסי. ומעבר לכך שקניית כוכב התקפי מוכח בגיל הנושק ל-30, ובסכום גבוה, היא לא כוס התה שלו, הרי שסקירת הסגל של יונייטד מעלה צרכים מקצועיים דחופים בהרבה מחלוץ נוסף. וזה לא שליונייטד יש תקציב בלתי מוגבל כמו לקבוצות אחרות.
ליונייטד חסר עומק באגפים – אין מחליף לפטריס אברה וגם בעמדת המגן הימני אין בעל בית. ובהתקפה יש בקבוצה רק שלושה שחקני כנף טבעיים שנמצאים בשיאם (אשלי יאנג, אנטוניו ולנסיה ונאני). ראיין גיגס כבר מזמן לא משחק בכנף ושינג'י קגאווה אינו שחקן כנף טבעי. חשוב לא פחות, יונייטד חייבת בעל בית ברמה עולמית במרכז המגרש – ויהיה זה מישהו שסוף סוף יירש את פול סקולס (קלברלי עוד לא מוכן) או גרזן במקום מייקל קאריק המתבגר, אנדרסון המאכזב או דארן פלטשר, שעתידו עדיין לא ברור.
מה גם שחוליית ההתקפה של יונייטד היא החלק העמוק והמוכשר ביותר בקבוצה. בוויין רוני, דני וולבק, צ'יצ'אריטו, ברבאטוב, קיקו מאקדה והילד הצ'ילאני בן ה-18 אנחלו הנריקס יש גם כשרון מוכח, גם שילוב טוב של ותיקים עם צעירים, גם גיוון וגם עומק, בטח בהתחשב בעובדה שהשיטה האחרונה שפרגוסון דבק בה לא כוללת יותר משניים מהם במקביל על המגרש. אז איפה ואן פרסי נכנס כאן? את מי הוא דוחק החוצה? או לחלופין, למי הוא יגרום לשחק בתפקיד שונה? אלה השאלות הכי מעניינות בכל הסיפור הזה. כי לפרגוסון יש תכנית, תמיד יש לו, גם אם דרכיה לעתים נסתרות. ככה זה עם גאונים.
הברירה ההגיונית הראשונה היא שפרגוסון ישנה את השיטה. זה משהו שהוא עשה בעבר מספר פעמים, ואם הוא מאמין בוואן פרסי מספיק, הוא יעשה את זה שוב. כיום הוא מרבה להעלות מערך של 1-1-4-4, עם רוני מאחורי חלוץ, ובמשחקים החשובים ביותר מסיט את רוני לשפיץ ומשחק עם 5 קשרים מאחוריו. אלא שאם ימשיך לעשות זאת במבנה הנוכחי של הסגל שלו, הוא בעצם יגרום לשלושה שחקנים בעלי שאיפות להרכב (ואן פרסי, וולבק, צ'יצ'אריטו) להתחרות על משבצת אחת, וזה אף פעם לא בריא, בעיה שתחמיר במשחקים חשובים. מה גם שבמצב הזה, אם רוני יתפוס את המשבצת הטבעית של הרכש הגדול האחר של הקיץ, קגאווה, הרי שזה יפגע ביפני. בקיצור, ייווצר פקק לא מומלץ. אם פרגוסון ישנה את השיטה לכזו בה יש שני משבצות לחלוצים, פתאום המאבק על המקום בהרכב נראה פתוח יותר.
אבל פרגוסון לא יהיה חייב לבצע שינוי דרסטי בשיטה. הוא יוכל לעשות מה שמנג'רים גדולים, והוא ביניהם, יודעים לעשות: לשנות תפקוד של שחקנים בצורה חלקה, שתוציא את המיטב מכולם. ופרגוסון כבר עובד על זה. מבחינתו, יש סיכוי טוב שקגאווה יפרח בתפקיד אחורי יותר מזה שהתרגל לשחק בבורוסיה דורטמונד, כך שהיפני הוא בעצם בעל הבית במרכז המגרש שהאוהדים כל כך רוצים לראות נוחת באולד טראפורד כיורש לסקולס. ויש לו עוד אופציות כמו שיבוץ תכוף יותר של וולבק באגף או הניסיון הצפוי לבנות את ניק פאוול כקשר מרכזי בעל אוריינטציה הגנתית יותר משהייתה לו עד היום.
עם זאת, השינוי הכי גדול שפרגוסון יוכל לעשות קשור בכוכב הכי גדול של הקבוצה – וויין רוני. אם יש דבר אחד ויחיד שרוני הוכיח ב-8 עונותיו הקודמות ביונייטד, זה שמדובר בחייל הכי מוכשר בעולם. הוא שיחק עבור פרגוסון באגף, בשפיץ, מאחורי חלוץ, ובעונה האחרונה נקודת המוצא שלו הייתה הרבה פעמים באיזור קו החצי. הוא בנה התקפות, סידר מצבים לאחרים, רדף אחרי מגנים באגף, ירד לעזור בהגנה גם במרכז המגרש. זה רוני, אולי הכוכב הכי רב גוני בעולם כולו כיום. שנים שהוא עושה כל מה שפרגי מבקש.
מאז שכריסטיאנו רונאלדו עזב רוני התבקש להבקיע יותר וענה עם 85 שערים ב-128 הופעות (ממוצע מעולה של 0.66 למשחק) ועם הכדורגל הטוב ביותר בקריירה שלו. והקבוצה השתנתה גם היא – לא עוד מערכת שעובדת כדי לנצל את הכשרון של הכדורגלן הכי מושלם בעולם (כריסטיאנו), אלא קבוצה הרמונית ושיתופית יותר שמוזנת מהרב גוניות ומהמסירות של רוני.
הבעיה היא ששינוי נוסף בתפקידו של רוני, למען הכלתו של ואן פרסי, עלול ליצור יותר מבעיה אחת. זה עלול לפגוע ברוני, שייאלץ לעזוב את העמדה שהכי טובה בשבילו. וזה עלול לתת לוואן פרסי את התחושה שהוא המחליף האמיתי, גם אם באיחור, של רונאלדו. שהוא השחקן שכולם יצטרכו לעבוד בשבילו, לשחק לפי הכישורים שלו. שהוא מי שאמור להחזיר את האליפות לאולד טראפורד. וזה קצת יותר מדי משקל עבור רגליו הצנומות, גופו השברירי ואופיו הלא יציב של ואן פרסי. אפילו שרוני יהיה שם כדי לתמוך.
