sportFive366162 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

"יש אדם קונה עולמו בשעה אחת, יש מאבד עולמו בשעה אחרת"- מדרש בראשית.

יש בדמות הצבעונית/טראגית/סוערת של לואיס סוארס משהו שגורם לי לחפש משפט שינסה להסביר אותו. איזה פתגם שיגרום לי להבין מה מניע אותו במובן הפשוט והבסיסי ביותר של "מה לעזאזל עובר לו בראש?!". פשוט כי אין לי דרך אחרת להתמודד איתו. כמו שקורה עם גאונים משוגעים אחרים, באיזשהו שלב צריך להפסיק לנסות. מוצארט היה גאון מוזיקלי אבל גם אינפנטיל בהתנהלות היומיומית שלו. האם זה פגם ביצירתיות שלו או באופן בו אנו מעריכים אותו לאורך הדורות?

אם חייזר היה נוחת אתמול בכדור הארץ ומגיע לאנפילד לראות את המשחק של ליברפול מול צ'לסי, חוץ מלפגוש חוצן אחר בדמותו של ג'ונג'ו שלבי, הוא היה יכול גם ללמוד כל מה שהוא צריך על לואיס סוארס. התנועה הבלתי פוסקת, החיוך המקסים כשפעולה שלו מצליחה, הטכניקה העילאית בבישול בנגיעה אחת לסטארידג', שפת הגוף העצבנית אחרי שנגע ביד והוביל לפנדל, השער המשווה עמוק בתוספת הזמן כשכולם כבר ויתרו. אה כן, גם את הפתיל הקצר שלו כשהחליט לקחת ביס מבראנקו איבאנוביץ' רק בגלל שעיצבן אותו.

לואיס סוארס הוא ילד. כשמישהו מעצבן אותו הוא עשוי לקלל, לדחוף, לתקוע מרפק ובמקרים קיצוניים גם לנשוך. בגן הוא בטח היה עומד בפינה לפחות פעמיים בשבוע, בתיכון מן הסתם היו מתקשרים לאמא שלו מדי כמה ימים ומעירים לה על שובבות יתר. גם היום, כשהוא בן 26 ואחרי שבע שנים מחוץ לאורוגוואי, עדיין יש בו את הילד הזה. זה מה שעושה אותו לדמות כל כך אניגמטית ומה שהופך את המקרה שלו לכזה מרתק.

מצד אחד אתה רוצה שהוא יתבגר, שייקח אחריות על המעשים שלו, שיבין את קונספט הקבוצה. שיקלוט שהוא משחק במועדון פאר ושההתנהלות שלו מביישת לא רק אותו. מצד שני, נסו למצוא מישהו שחי בכזאת תשוקה את המשחק הילדותי הזה שנקרא כדורגל. אין שחקן שסובל כל כך על המגרש, שחוגג בכזאת עוצמה שער, שחי כל רגע ורגע על המגרש כאילו החיים שלו תלויים בתוצאה. מספיק להיזכר בכמה מהתגובות שלו – החגיגה הסוערת בעקבות עצירת הפנדל של אורוגוואי מול גאנה אחרי שהורחק על נגיעת יד על הקו, או החגיגה המוקצנת שלו בדרבי מול אברטון אחרי שדיוויד מויס טען שהוא מתחזה.

עכשיו עולה לדיון השאלה, האם מועדון כמו ליברפול צריך להשאיר שחקן כזה, או לא? גראהם סונס, כנראה מנג'ר ליברפול הגרוע ב-50 השנים האחרונות, אמר אתמול ש"זה מביש. יהיה קשה מאוד להשאיר אותו. זו ההזדמנות האחרונה שלו". גם המנג'ר ברנדן רוג'רס רמז שמגיע לו עונש כבד וכי "אין שחקן שלא ניתן להחלפה, גדול ככל שיהיה".

אפילו בקרב אוהדי ליברפול התרבו הקולות להיפרדות ממנו בהקדם האפשרי. "סוארס חייב לעזוב את הקבוצה בכל מחיר", כתב אחד בחוג האוהדים הרשמי של ליברפול בישראל. "יום עצוב, סוארס חייב ללכת. הוא בייש את המועדון על אוהדיו בכל העולם", הוסיף אחר. נכון, יש הרבה שלא מסכימים איתם, אבל החל מאתמול זה נהיה שיח לגיטימי לרצות שהשחקן הכי טוב של הקבוצה יעזוב.

לי נראה מוגזם שכמה שעות אחרי שהאוהדים חגגו הצהרה של סוארס שהוא רוצה להישאר בליברפול עד סוף החוזה, רוצים עכשיו שיעזוב. יש בזה משהו לא קולגיאלי, אפילו עצוב.

אין ספק שסוארס הוא דמות פגומה. הוא הורחק לשבעה משחקים על נשיכה במדי אייאקס, הורחק לשמונה משחקים על הערה בעלת אופי גזעני כלפי פטריס אברה, ובאופן כללי עיצבן לא מעט חובבי כדורגל. אבל בואו נשמור על פרופורציות. האם הוא גרוע יותר מריאן גיגס, ששכב עם אשתו של אחיו? האם הוא נורא מרון ארטסט, שנכנס ליציעים והכה אנשים? האם הוא אלים יותר מרוי קין, שהצהיר מפורשות שניסה לגמור לאלף אינגה האלאנד את הקריירה? מפחיד יותר מזידאן, שנגח באלימות במטראצי? ממש ממש לא.

נכון, יש באקט הזה של נשיכה משהו שגורם לאנשים להתייחס אליו כאל דמות דמונית, (מספיק להיזכר ברושם של הסביבה כלפי מייק טייסון, אחרי שנשך את אבנדר הוליפילד), אבל על פי כל הנתונים והרשמים מאורוגוואי דרך אייאקס ועד ליברפול, מדובר באחד האנשים הנחמדים, הצנועים והנאמנים שיש. יש לסוארס צד אגרסיבי שצריך לטפל בו, אבל האם ליברפול יכולה להרשות לעצמה לוותר על השחקן הכי טוב שלה? להיפרד משחקן שכל קבוצה באירופה רוצה בשורותיה ולמרות זאת הוא רוצה להישאר אצלה? אני מכיר כמה וכמה אוהדי יובנטוס ובאיירן מינכן שישמחו לחטוף אותו בשניה. הם יודעים שלמרות הצרות, מדובר בכדורגלן על שישדרג אפילו את הקבוצות המעולות שלהם.

"יש אנשים שמבקרים אותי וזה מובן, בגלל הצורה שאני מתנהל על המגרש", הסביר סוארס הקיץ בראיון אישי ב"גרדיאן". "אני נהיה עצבני, אני מתוח. אשתי אמרה שאם יקבלו עלי רושם רק על פי מה שקורה על המגרש, הם יחשבו שאני תמיד עצבני, במצב רוח רע. שקשה לחיות איתי. זה לא נכון. יש שני אנשים בתוכי, שונים לגמרי".

סוארס התנצל אתמול מיידית בפני איבאנוביץ' והקבוצה. גם הוא יודע שטעה בגדול, גם הוא מבין שכאשר הוא על המגרש הוא לא תמיד שולט בעצמו ולכן ראוי לעונש. הוא צריך לקבל עונש הרחקה עד סיום העונה, צריך לקבל טיפול פסיכולוגי שיימשך אל תוך הקיץ ומומלץ גם שייקח סדנה לשליטה בעצבים. אבל עשו לי טובה, אל תגידו לי שהמקרה הזה, חריג ככל שיהיה, צריך להיות האקט האחרון בקבוצה של שחקן שכבש 23 שערי ליגה ועשה הרבה יותר טוב מרע.

בעולם הכדורגל הממוסחר של היום בו כבר אין כמעט סמלים, וכשהכול מנוהל כמו עסק קר, טוב שיש עוד אנשים כמו לואיס סוארס, שנושמים בתשוקה את המשחק וחיים אותו כמו ילד. יש לזה מחיר יקר, אבל אתם יודעים מה? אני מוכן לחיות איתו. זוכרים את החגיגה של רובי פאולר עם הסנפת הקו מול אברטון אחרי שהם טענו שהוא מסומם? אין הרבה הבדל בין "אלוהים" לסוארס בעיני. שניהם גדלו בבית עני בשכונת מצוקה, כשהכדורגל הוא המפלט היחיד שלהם. שניהם נחשבו ל-High Maintenance, כאלו שהאחזקה שלהם עולה ביוקר. שניהם החזירו בנאמנות ותשוקה, בדם ,בזיעה ובשערים. מי שראה את אותו בוכה בשבוע שעבר בטקס לזכר הרוגי הילסבורו, יודע שהלב שלו בליברפול. כמו תושבי העיר גם הוא אמוציונאלי, לעיתים מדי, עם שאיפות גבוהות שכרגע לא נראות ריאליות, אבל זה לא מפריע לו להישאר נאמן לעצמו, לקבוצה ולעיר. אחרי שהודה שהוא נשאר, ובעצם נותן לליברפול עוד צ'אנס, עכשיו תור אוהדי ליברפול והמועדון לתת לו עוד הזדמנות. הוא הרוויח אותה ביושר.