הכל פתוח
חג המולד, שיחול כאן השבוע, הוא בדרך כלל זמן מצוין לערוך את סיכומי החלק הראשון של העונה ולייצר תחזיות מבוססות למדי ביחס למה שיתרחש בחלקה השני. הבעיה היא שהשנה הליגה תזזיתית מתמיד ולכן שתי המשימות הללו ובעיקר התחזיות להמשך העונה סבוכות במיוחד.
בשום אופן לא מסתמנת כרגע מועמדת ברורה לאליפות והקרב על הירידה נדמה כאילו לא היה פתוח יותר מעולם - לא פחות משלוש עשרה קבוצות נמצאות בטווח הסכנה כשהמרחק בין המקום השמיני למקום השמונה עשרה המוביל לליגה השנייה הוא שש נקודות בלבד.
אמנם סיכוייה של ארסנל להתמודד על האליפות נראים קלושים כרגע ו-ווסט ברומיץ' מצטיירת כמועמדת הבולטת לירידה אולם גם כאן מסוכן להמר. אחרי הכל, חברותיה של ארסנל לארבע הגדולות נראות כמי שעושות תחרות ביניהן מי תפסיד יותר נקודות בטוחות ככה שאי אפשר לשלול קאמבק מפתיע של התותחנים ואילו ווסט ברומיץ' כבר הוכיחה לפני ארבע שנים (והייתה היחידה לעשות זאת עד היום בפרמייר ליג) שאפשר להיות ממוקמת במקום האחרון לפני הקריסטמס ועדיין להינצל מירידה.
נקמת היורמים
עניין אחד שנדמה שאפשר לקבוע כבר בשלב הזה של השנה הוא שמי שנחשבו עד לאחרונה למאמני הדור הקודם שכבר עבר זמנם, פורחים. בני החמישים וחמש או השישים פלוס, ברובם שחקני כדורגל בינוניים שהפכו למאמנים אפורים למדי ולא כריזמטיים ועשו קריירה לא קצרה בקבוצות מהדרג השני והדרג השלישי, עושים בית ספר לסטארים החדשים, כוכבי הכדורגל הנוצצים של שנות התשעים, שעשו קפיצה מהירה וחלקה יחסית לאימון בקבוצות ליגת הפרמייר ליג.
כך למשל רוי קין (סנדרלנד) ופול אינס (בלקבורן) כבר איבדו את משרותיהם וסיימו קריירות אימון קצרות למדי בליגה הראשונה ואילו מרק יוז (מנצ'סטר סיטי) וג'אנפרנקו זולה (ווסטהאם) נמצאים משני צידי הקו האדום. לעומתם, מי שרושמים רצף ארוך של הצלחות הם דווקא רוי הודג'סון המקשיש, בעל המראה והכריזמה של רואה חשבון בדימוס (פולהאם), הארי רדנאפ, בעל המראה העייף והמנומנם תמיד (טוטנהאם) שבתחילת העשור השביעי לחייהם, ומרטין אוניל הלפלף הממושקף שצעיר מהם רק בחמש שנים (אסטון וילה).
פולהאם, תמיד מועמדת מובהקת לירידה שבעזרת הודג'סון ניצלה במחזור האחרון של העונה הקודמת נמצאת כרגע במקום השמיני עם רצף של שבעה משחקים בהם לא נוצחה. טוטנהאם אמנם עדיין לא יצאה מאזור הסכנה והיא ממוקמת במקום ה16 אולם יש לזכור שכשרדנאפ קיבל אותה לידיו היא הייתה במקום הלפני אחרון ונראתה מועמדת בטוחה לירידה ואילו רדנאפ הוציא אותה משם בתוך שבועיים כשהקבוצה אוספת בארבעת המשחקים הראשונים שלו עשר מתוך שתים עשרה נקודות אפשריות כולל ניצחון על ליברפול ותיקו דרמטי עם ארסנל. אסטון וילה עם מאגר כישרונות ותקציב שלא מגרד את זה של ארבע הגדולות, נמצאת כרגע במקום השלישי וסיכוייה להשתבץ בין ארבע הראשונות ולהגיע לצ'מפיונס ליג נראים גדולים מאי פעם.
אבל לא רק המאמנים הותיקים מפתיעים לטובה – גם עוזרי המאמן. אולי בהשפעת המשבר הכלכלי ואולי מסיבות אחרות לא מעט עוזרי מאמן אלמונים למדי זכו לקבל את משרת המאמן לאחר שהמאמן הבכיר עזב. אף שתחילה המשרות הוגדרו כזמניות (עד שיגיע מאמן בכיר אחר), ההצלחות שמיהרו להגיע הבטיחו עד כה את השארותם בתפקיד – ג'ו קינר בניוקאסל, ריקי סברגיה בסנדרלנד וגארי מגסון בבולטון. גם הם כולם לא ילדים אגב ובעלי ניסיון של עשרות שנים באימון, עושים חיל וחוסכים לבוסים שלהם לא מעט כסף.
היבט אחד שמשותף לשתי קבוצות המאמנים הללו הינו שכולם בריטיים. זוהי התפתחות חדשה ומעניינת ואף שעוד מוקדם לדבר על תופעת המאמנים הזרים כאן בלשון עבר (בכל זאת שלושה מארבעת המאמנים של ארבע הגדולות הם זרים) נדמה שיש כאן בהחלט הבעת אמון מחודשת במאמנים המקומיים (והזולים יותר בדרך כלל) וירידה בכוחה של ההנחה הכמעט אוטומטית שהתרחשה כאן בדבר העליונות של מאמנים זרים – תהליך שהתחזק עוד יותר בזכות פרק האימון הכושל למדי של חואנדה ראמוס בטוטנהאם.
מוסר השכל
אלו לא חדשות טובות במיוחד לאברם גרנט ואולי לעוד כמה מאמנים ביבשת שלוטשים עיניים לתפקידי אימון בכירים בממלכה, אבל למי שלא שייך לקליקה המצומצמת הזו נדמה שבכל התהליכים האלו שמתרחשים כאן ביחס למאמנים יש כאן דווקא מסר ראוי. מסר שהוא אגב גם אופייני למדי לתקופות מיתון שבהן גם מחוץ לתחום הכדורגל מתנפצות בועות רבות של הצלחות אינסטנט וקיצורי דרך.
אתה רוצה להגיע לראש הפירמידה? תתחיל מלמטה, מקבוצות בליגות נמוכות ומתפקידי עוזר מאמן בקבוצות בינוניות, תבלה שם כמה שנים טובות, תלמד מהטעויות שלך ותצפה מקרוב בטעויות והצלחות של אחרים, תלמד להתמודד עם תקופות חלשות ועם חוסר הצלחות ואז כשיגיעו ההזדמנויות שלך תוכל לקחת אותן בשתי ידיים ולבנות הצלחה לאורך זמן לקבוצה שלך ולך. מי שמנסה להתחיל ישר מלמעלה בדרך כלל לא מחזיק שם מעמד הרבה זמן.