בשבוע שעבר כתבתי שמצאתי דירה, אז השבוע התרכזתי בלהפוך אותה לבית שלנו. גם בחיפוש עבודה מאסיבי ושאר בירוקרטיות שיאפשרו לי להתחיל את חיי החדשים. חשבון בנק, ומספר ביטוח לאומי הם דברים הכרחיים כדי לקבל משכורת ואת שתי המשימות הללו ביצענו. קנינו טלוויזיה שאליה התווספה אגרה, ופה היא יותר יקרה מאשר בארץ. גם נסענו ל"איקאה" על מנת לקנות ספה ושאר שולחנות לבית, ופשטנו על מספר חנויות לאבזור דירתנו הצנועה.
חברתי הצליחה להשיג עבודה, כנראה, בגן ילדים כמו שרצתה, דבר שהוריד את מפלס הלחץ. לצד ההצלחות הקטנות הגיעו גם כשלונות מסוימים כאשר התבשרנו מחברת התקשורת שההתקנה של האינטרנט והטלוויזיה נדחתה בכמה ימים. כך מצאנו את עצמנו ללא אינטרנט מספר ימים, אך למזלי שכן נדיב הסכים לתת את הקוד של האינטרנט עד שיבואו לחבר אותנו לעולם ואני אוכל לכתוב את הטור הזה.
החלטתי להקשיב לעצות של חלק מהטוקבקיסטים וללכת לראות משחק של בריסטול סיטי. מכיוון שלא היה לי אינטרנט, לא ידעתי איזה אוטובוס מגיע למגרש. אז בחרתי באופציה היקרה. לקחתי מונית לאיצטדיון "אשטון גייט" עם נהג קפריסאי, שהתעקש להסביר לי עד כמה הקבוצות של בריסטול גרועות (סיטי ורוברס, שתיהן מתחת לקו האדום בליגה השניה והרביעית). החלטתי לא לתת לו ליהנות מהניסיון להוציא לי את החשק. מהר מאוד שיניתי את נושא השיחה לאי השכן ועל מה שהביא אותו לאנגליה.
הגעתי לאיצטדיון של בריסטול סיטי ומיד הרגשתי את האנרגיה. בתור אחד שלא היה מעולם במשחק באנגליה הופתעתי מכמות האוהדים שהייתה שם. בכל זאת, הקבוצה המקומית מסריחה כל העונה. בהקשר לטור הקודם, הכרטיס הזול ביותר עלה לי 25 פאונד מאחורי השער. כמו שציינתי, לא ראיתי הרבה איצטדיונים עד למשחק זה ואני חייב לציין ש"אשטון גייט" מרשים ביותר לטעמי.
המשחק הפגיש את בריסטול עם נוטינגהאם פורסט מאמצע הטבלה. בריסטול נלחמת על החיים שלה בליגה המשנה והאיצטדיון היה כמעט מלא (כ-17,000 צופים). המחצית הראשונה הייתה יחסית שקולה, עם מספר הזדמנויות לכל צד והחמצה אחת ענקית של נוטינגהאם מול שער ריק, אך ניתן היה להרגיש את העליונות של הפורסט. וגם את העובדה שבריסטול היא קבוצה ללא בטחון, עם הגנה מבולבלת וחסרת כל אמונה בעצמה, גם כשהיא משחקת בבית. כל התנאים האלה לא מנעו את השירה והעידוד הבלתי פוסקים של האוהדים המסורים, שגם בעונה כזאת חלשה של המועדון מנסים להישאר אופטימיים וממשיכים לתמוך בקבוצה. ואני, למרות המשחק החלש, נהניתי מכל רגע.
המחצית השניה נפתחה, ובריסטול עלתה בהרבה התלהבות והחלה ליזום ולהעז הרבה יותר. במהרה היא גם באה על שכרה עם שער. מבצע אישי ענק של החלוץ ומלך השערים שלה, סטיבן דייויס, הרים את כל האיצטדיון, כולל שני אוהדים ותיקים בגיל העמידה שישבו לידי ונראו כמו זוג ילדים. המגמה נמשכה, ובריסטול עלתה ל-0:2 לאחר מצב נייח משער של הקשר מרווין אליוט. האוהדים המקומיים היו בטירוף, שחקני נוטינגהאם איבדו את קור הרוח שלהם ויצאו מהמשחק. עד לסיום בריסטול ירדה להגנה ולא נתנה לאורחת להתקרב לשער, תוך תצוגת הגנה והקרבה נהדרת. לקראת הסיום שאלתי אוהד שישב לידי מה הוא חושב על המשחק? "זה המשחק הכי טוב שלהם שראיתי העונה", הוא ענה, ובאופטימיות קלה הוסיף: "ביכולת הזאת עם 14 מחזורים לסוף העונה, אני מאמין שהם יישארו בליגה". לי ולאלפי הצופים האחרים רק נותר לקוות שהוא צודק.
המשחק הסתיים והאוהדים הודו לשחקנים. יצאתי החוצה מבסוט מהאווירה, ומהמחצית השניה. חזרתי הביתה, הפעם עם אוטובוס של האוהדים. בעוד אני כבר מתחיל לגלוש עם מחשבותיי לשבוע הבא בתקווה למצוא עבודה, הגעתי למסקנה שהכדורגל האנגלי הוא הטוב בעולם. לפחות לטעמי. ליגה שניה, קבוצה מתחת לקו האדום, איצטדיון מפוצץ, סדר מופתי, משטח דשא מעולה, שירה בלתי פוסקת. פשוט חוויה.
