בניגוד למה שנהוג היה לחשוב בראשיתו של התהליך, מערכת ה-VAR לא הצליחה באמת להפסיק את התלונות על החלטות שיפוט. למעשה, היא רק הגדילה אותן: עצם קיומה של המערכת, והפסקות המשחק המרובות, הדגישו את הבעיות הקיימות בחוקה, שעוד לא התאימה את עצמה לשיפוט החדש - ועדיין הותירה לא מעט מחלוקות פתוחות.
אחת מהן, למשל, נוגעת לשאלה היסודית "מהי נגיעת יד". החוקה לא הגדירה באופן ברור איזו נגיעה היא לא חוקית וגוררת עימה עבירה (למשל כזו שתפסול שער או שבעקבותיה יישרק פנדל), כאשר במקרים רבים נגיעות בלתי מכוונות גוררות שריקות. "זה חוק שאף אחד לא אוהב", אמר עליו בשעתו המנג'ר פרנק למפארד, "שחקנים, צופים אוהדים". נונו אספיריטו סנטוס, מאמנה של וולבס הוסיף: "אין דרך ששחקן יוכל להגן ללא התנועה הטבעית של הזרוע".
אי לכך, ב"אתלטיק" נדרשו לסוגיה - וניסו להציע תיקון לחוקה: ע"פ השינוי שנכנס לחוקה בתחילת העונה הקודמת, נגיעת יד אינה חייבת להיות מכוונת - משמע, כל מגע של היד, גם לא מכוון, עם הכדור עשוי לגרור שריקה (בסעיף הרלוונטי, שמופיע למטה, נכתב: "אם נוצרה נגיעה בכדור, אפילו מתוך טעות"). כך למשל, נשרק פנדל נגד ויקטור לינדלוף ממנצ'סטר יונייטד, למרות נגיעה שקשה לומר שהיתה מכוונת.
במגזין האינטרנטי הציעו לחזור שנה אחת אחורה - ולקבוע: רק תנועה ישירה של היד לכיוון הכדור, תהווה עבירת יד ותגרור אחריה שריקה. כמו כן, קבעו שם שפגיעה במרפק לא תהווה נגיעת יד, ועל כן לא תגרור שריקה לעבירה.
רוי הודג'סון, היום מאמנה של קריסטל פאלאס ולשעבר בנבחרת אנגליה, סיכם את הסוגיה: "עבורי, נגיעת יד היא דבר מאוד פשוט - אם אתה במכוון משתמש ביד כדי למנוע שער, או להשיג יתרון, זו עבירה. אם הכדור סתם פגע בך, ואין לך מה לעשות עם זה, לא צריך לשרוק".
