אולי המחמאה הגדולה ביותר שסר אלכס פרגסון קיבל כשהודיע על פרישה הייתה השמחה של אוהדי ליברפול וסיטי, שלא צריכים יותר להתמודד עם נוכחותו. מנגד, העלבון הגדול ביותר של ז'וזה מוריניו היא העובדה שלאוהדי ליברפול וסיטי היה יום עצוב בעקבות הידיעה על פיטוריו מיונייטד. כולם ידעו שזה ייגמר כך. הרכש, התוצאות, התגובות של מוריניו. כולם, חוץ מההנהלה של המועדון, הנהלה שבעצם אינה נוכחת ואינה קיימת.
הבעלים וההנהלה מעוניינים בהצלחות שיביאו חסויות, שבאופן מוזר רק גדלו השנה באופן משמעותי, וההבטחה שיונייטד תהיה בליגת האלופות. מצב שבו יונייטד לא מגיעה לצ'מפיונס מוביל לקנסות שאדידס, שברולט ולא מעט נותני חסויות גדולים מטילים על המועדון. סגן היו"ר, אד וודוורד, האמין שניתן יהיה להצליח עם מוריניו, אבל המציאות טפחה על פניו הנאיביות. דויד דה חאה ואנתוני מרסיאל סירבו לחתום על הארכת חוזה כל עוד מוריניו נמצא, וגם כך הסיכוי שדה חאה יישאר אינו גדול.
ההפסד לליברפול אמנם היה החותם הסופי, אבל בשבועיים שקדמו להפסד השחקנים כמעט ולא ראו את מוריניו במתחם האימונים בקרינגטון. זה אולי יפתיע חלק מהקוראים, שבטוחים שבפרמייר-ליג הניהול הוא מקצועני וקפדני, אך במרבית המועדונים המנג׳רים מנהלים את כל הנושא המקצועי מא׳ ועד ת', ואין סמכות מעליהם שמתערבת. במנצ'סטר יונייטד המצב קיצוני אף יותר. מתחם האימונים אינו מנוהל, המנג׳ר מחליט הכל וכשוודוורד הבין שמוריניו הוא מעין נוכח נפקד, הייתה רק החלטה אחת שיכלו לקחת.
בניגוד לשנתיים הראשונות בהן הוא ניהל את הצוות, השנה לא היו ישיבות עבודה רבות, נוכחותו והשתתפותו באימונים הייתה מזערית, הוא רק חיכה לרגע שבו זה יגמר. מוריניו לא טיפש והבין שיונייטד היא קבוצה בינונית עם סגל רעוע ולא מאוזן, שכדי לשנות אותו צריך להודות ראשית בפני עצמו שהוא לא הצליח לתקן שום עמדה. יונייטד של היום היא בדמותו של מרואן פלאיני - איטית, חסרת מעוף ורוב הזמן מגוחכת.
בעלי המועדון פוזלים כבר תקופה לא קצרה לאיחוד האמירויות. המטרה: מכירת המועדון במחיר של כארבעה מיליארד פאונד. התוצאות השנה יחד עם פיטוריו של מוריניו לבטח לא הועילו לכך. זאת לא תהיה ספקולציה להניח שבקרוב המועדון יימכר. למרות הכשלונות מאז עזיבתו של סר אלכס ,יונייטד רק מתעצמת והופכת לריווחית יותר, עובדה שמעלימה את הכישלון הטוטאלי בניהול מדיניות הרכש, האקדמיה והקבוצה הבכירה.
מי שהיה בקרינגטון מאז תחילת העונה היה רואה מועדון כבוי, אקדמיית נוער שתלושה לחלוטין מהבוגרים, אנשי צוות רבים שעבדו שנים במועדון בשלל תפקידים שבוחרים לעזוב בגלל האווירה, וקבוצת בוגרים שרובה מתנהלת באינסטגרם ובאירועי השקה עם מנג׳ר קודר ולא נעים. המינוי של אולה גונאר סולשיאר ומיק פילן הוא אולי הצעד הראשון הנבון שההנהלה לקחה בשנים האחרונות, כשהמטרה היא לקחת כמה חודשים ולתכנן את השנים הבאות עם מנג׳ר שיבנה את הכל מחדש, וכמובן לתת לאוהדים קצת נחת עם מישהו ״מקומי״ על הקווים. המועדון עדיין לא יוצא ״לדרך חדשה״, יעברו עוד מספר שנים עד שיונייטד תתקרב לסיטי או לשלבים סופיים של ליגת האלופות.
ועדיין, למועדון הפאר שנקרא מנצ'סטר יונייטד יש כמה בעיות גדולות: בעונת המשחקים הקרובה היא לא במפעל הבכיר של היבשת, ליגת האלופות, הסגל שלה גרוע ולא מאוזן, ולבנות קבוצה חדשה יעלה לא מעט כסף. והבעיה המרכזית : אד וודוורד הוא האיש שמוביל את המהלכים. עד היום הוא הוכיח שהוא איננו האיש המתאים לתפקיד.
