"ירדו עלי שלא זכיתי בפרמייר ליג ואני מסתכל על ההזדמנויות שהיו לי ללכת לקבוצות החזקות בליגה ויכולתי להיות עם 4-5 אליפויות. יכולתי ללכת לחו"ל לקבוצות גדולות ולרדוף אחרי התהילה. אבל באותה מידה זה יותר ממספק לדעת שנשארתי נאמן לאנשים הכי חשובים, לא רדפתי אחרי כסף או תהילה. אני יושב ומתחרט שלא זכיתי באליפות אבל מרוצה מהנאמנות שלי. ליברפול חשובה לי מאוד רוב משפחתי אדומה". (מתוך מכתב הפרישה של סטיבן ג'רארד).
בעיני רבים הוא היה הלוזר הנצחי, אוברייטד גדול שנופח מעבר למימדיו. מישהו עם קריירה ללא אליפות. אחד שאולי הסתפק בבינוניות כשבחר להישאר נאמן למקום בו גדל. אבל דווקא בגלל כל אלה סטיבן ג'רארד הוא הווינר האולטימטיבי. כי אותו שופטים אחרת, זה ששיחק באמת למען הסמל, בשביל הקהל. מעטים כמוהו נשארו, שלא הפנו עורף למקום ממנו ינקו, מאחרוני הרומנטיקנים, שמשאירים לנו עוד קצת מאותה נאיביות שבגללה אפשר עדיין לאהוב כל כך את המשחק הזה.
וזה לא עוד סיפור ולא סתם נאמנות, כי שסטיבי ג'י איבד את בן דודו, ג'ון פול, בן ה -10 שמת ביציעי הילסבורו באותה שבת מקוללת באפריל 1989, הוא עיצב את מסלול חייו דרך אותו אסון. הוא היה צעיר רק בשנה, והרגע בו נודע לו על האובדן ליווה אותו בכל פעם שעלה לשחק מול הקופ, בכל פעם בה חי בעיר ונשם אותה. כך הוא לא יכול היה ללכת ולחפש את התארים, את התהילה במקום אחר, הוא היה ליברפול.
ולהיות ליברפול אצל ג'רארד זה, שחקן ענק, בליגה משלו, עם רגעי אושר מועטים, כמו הזכייה בגביע אופ"א בדורטמונד, וומבלי והגביעים, וכמובן איסטנבול, אבל זה בעיקר להיות שם ברגעים הטראגיים של מועדון שמנסה לשנות שוב את גורלו, ותולה תקווה, ציפיות ואת שמו על גב אחד שלא מצליח לבד, וככל שרגעי האכזבה עולים על רגעי האושר כך ההזדהות עם הדמות גדלה, כמו גרף חסר הגיון רציונלי שכל כולו רק רגש.
והעול היה כבד, מאוד. מוקף שחקנים בינוניים, ההישגיות לא הייתה קיימת, הציפיות כן היו, וכל עונה הסתיימה קצת אחרי דצמבר. ב-2009 הגיע טורס, אור באפלת הבינוניות, זה היה קרוב אבל רק כמעט. הספרדי נמכר, ג'רארד נשאר וכמעט נשבר, ב-2014 הגאולה הייתה על סף הדלת, אבל התיק נפל על הקפטן, אותו רגע, אותו החלקה, והשניה לאחר מכן היא סטיבן ג'רארד. אותו כמעט, אותו רגע פטאלי, ואז ההמשכיות, שעלתה מהציע וירדה לדשא יחד עם ההכרה ששוב זה לא יקרה. אולי זה היה הרגע בו ג'רארד פרש למעשה.
לכן את קפטן פנטסטיק אי אפשר לשפוט בכלים אמפיריים, רציונאליים בלבד. תחשבו על זה לרגע: קני דלגליש כשחקן זכה בשש אליפויות, 3 פעמים בגביע האלופות וארבעה גביעים בוומבלי. ג'רארד עם ליגת אלופות אחת נמצא בפאבים באנפילד רואד במעמד זהה לקינג קני, כזה שהמשיך את דרכו. כי הדמות חשובה לא פחות אם לא יותר מהדבר המופלא שהיה לו ברגליים. כי אחד השחקנים הבודדים שהלב היה גדול אצלם לפחות כמו היכולת. מאלו שלו הוא לא היה שחקן היה יושב במקום ג'ון פול בקופ ומלווה את הדבר הכי אהוב עליו לכל מגרש. הוא היה ווינר גם כשלא ניצח, מהבודדים שהיו אלופים גם בלי צלחת אליפות.
