כניסתם של אילי ההון הזרים לכדורגל האירופי באמצע ובסוף העשור הראשון למילניום יצרה קונספציה חד משמעית: מי שרוצה לזכות בתארים חייב לבזבז כסף, והרבה ממנו. האימפריות החדשות שנבנו כדוגמת צ'לסי, מנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז' יצרו תחרות קשה יותר, ואחת הקבוצות הבכירות ביבשת שנפגעו מכך הייתה ארסנל, שהחלה לדעוך לשיפולי הצמרת האנגלית.
מבחינת אוהדי התותחנים, אחת הסיבות לנסיגת המועדון שלהם הייתה העובדה שהנהלת הקבוצה לא לקחה חלק במשחק הפיננסי החדש. "SPEND SOME F-CKING MONEY" זעקו במשך שנים היושבים באמירויות, במחשבה שהפתרון פשוט ביותר, והוא פשוט דורש השקעה כספית. אך אם נקפוץ מהימים המתסכלים בהם ארסן ונגר עוד עמד על הקווים, לינואר 2023, נוכל לומר שהתפיסה ש"כסף שווה הצלחה" נשארה קונצנזוס בקרב האוהדים? קשה לומר שכן, במיוחד כאשר בוחנים את האופן בו נבנתה הקבוצה הנוכחית.
שלוש שנים וחודש לאחר כניסתו של מיקל ארטטה לתפקיד האיש על הקווים, וארסנל חוותה שינוי פנים רציני מהקבוצה שהייתה תחת אונאי אמרי. למעשה, מלבד בוקאיו סאקה, גרניט ג'אקה וגבריאל (הבלם) - שאר שחקני ההרכב התחלפו בעידן ארטטה, ומבט פנימה על הרכש שנעשה, מציגה קו אסטרטגי ברור במדיניות הרכש.
נמשיך לשחקני השדה. וויליאם סאליבה, שחזר למועדו אחרי שלוש שנים בהם שיחק כמושאל, הגיע לאנגליה תמורת סכום של 30 מיליון יורו, והעונה מוכיח שארסנל בחרה בינגו כשבחרה להשקיע בו את הסכום הזה כאשר היה בן 18. אולכסנדר זינצ'נקו היה כמה שנים שחקן רוטציה בסיטי, והקיץ הגיע ללונדון בסכום דומה לסאליבה. עד כה, האוקראיני הבינלאומי מראה שהוא אחד המגנים הטובים באנגליה, שכל "חטאו" היה לשחק בקבוצה עמוסת כוכבים. בצד ימין עומד הרכש הכי יקר בהרכב, בן וייט, שהגיע תמורת 50 מיליון פאונד, אך ככזה אקס ברייטון נחשב לחריג בניהול הרכש של ארסנל בשנים האחרונות.
לצד ג'אקה במרכז הקישור משחק תומאס פארטי, שהצטרף לארסנל מאתלטיקו מדריד בקיץ 2020 תמורת 45 מיליון פאונד, סכום הגיוני למדי עבור קשר בן 27 שהגיע ככדורגלן מוכח ברמות הגבוהות. סאקה כאמור עולה בצד ימין של ההתקפה, גבריאל מרטינלי הגיע בזמנו תמורת 6 מיליון פאונד בלבד כפוטנציאל מסקרן מברזיל, ובעמדת ה-10 נמצא מרטין אודגור, שנקנה על ידי ריאל מדריד בכ-35 מיליון יורו. מי שמשלים את ההתקפה הוא ז'סוס, שעשה את המעבר ללונדון מסיטי תמורת 45 מיליון יורו.
אין ספק, ארסנל השאירה מאחוריה את הימים בהם נלחמה כדי לצרף שחקנים כמו מרואן צ'מאח וג'רביניו, והפכה לשחקן רציני בשוק ההעברות שנלחם על שחקנים איכותיים. ובכל זאת, בהסתכלות על השמות שצוינו, לא ניתן לקטלג אף רכישה (למעט וייט) כחסרת פרופורציה. את הקיץ הקודם ארסנל סיימה כבזבזנית הבכירה בליגה האנגלית, אך מהתבוננות אינדיבידואלית, לא נעשו החתמות שמתקרבות לסכומי השיא שסיטי, צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד שפכו.
וארסנל כבר נכוותה מרכש בסדר גודל היסטורי. לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להסתכל על ההחתמה היקרה בתולדות המועדון - ניקולאס פפה - שהגיע מליל תמורת 72 מיליון פאונד. הקיצוני מחוף השנהב מעולם לא הצליח לעמוד בתקוות הגדולות שתלו בו, ובזמנו ארסנל אף ניהלה חקירה פנימית לבחון את המניעים להבאתו למועדון.
מוליכת הפרמייר-ליג הגיעה לנקודה בה היא נמצאת היום, כשהיא מצליחה במידת מה לשמור על התנהלות שפויה, בשוק העברות שנוטה לעיתים לגלוש למחוזות הביזאר. ודווקא בגלל זה, המרדף הנוכחי אחר מיכאילו מודריק צריך להדליק הרבה מאוד נורות אדומות עבור האוהדים בצד האדום של צפון לונדון.
רשימת השחקנים בטופ האירופי שהגיעו בקול תרועה ועם תג מחיר לא פרופורציונלי, וכשלו מלעמוד בציפיות, הולכת ומתארכת ככל שחולפות השנים. הבעיה הנוספת היא שהכישלון מלעמוד בציפיות לא פוגע רק באיכות הקבוצה, אלא מקשה על מועדון גם ביום שאחרי החתימה על הצ'ק. קשה למכור שחקנים שהגיעו בתעריף גבוה במחיר שיכסה את סכום ההוצאה, וכך קבוצות מוצאות את עצמן בפלונטר בניסיונות להיפטר מאלו שלא עמדו בציפיות. פפה הוא דוגמא מבית, אך הסנריו הזה חזר עליו בעוד לא מעט קבוצות צמרת (קוטיניו בברצלונה? ז'ואאו פליקס באתלטיקו מדריד?).
אז האם באמצע העונה, נכון יהיה לארסנל להתאבד על שחקן צעיר מקבוצה בינונית בסדר גודל טופ אירופי, שקשה להעריך איך יצליח להשתלב במאבק אליפות בליגה הטובה בעולם? יכול להיות, אך הספק גדול מדי. ההתנהלות של ארסנל ביחס למודריק מצטיירת כקבוצה בפוסט טראומה שלא רוצה לחזור לימים בהם נחשבה לילדה "הקמצנית" והנלעגת של הכיתה. אך בין אם מדובר בפאניקה, או רצון להראות שהיא בדיוק כמו שאר הגדולות, נראה כי ארסנל מתעלמת מהאסטרטגיה הבריאה שהביאה אותה היום לפסגה. קבוצות אלופות אי אפשר לבנות בלי לבזבז כסף, אבל הרבה ממנו? זה לא מה שיבטיח לתותחנים את התהילה.
