אני לא אוהב כדורגל איטלקי. אולי בגלל שהם המדינה היחידה בעולם שגאה בהמצאת שיטת משחק על שמו של כלי ניקיון- שיטת המטאטא, אולי בגלל שבמונדיאל הראשון שאותו אני זוכר כילד, מונדיאל 82', הם הדיחו את הנבחרת הכי שמחה של ברזיל אי פעם עם סוקרטס וזיקו וטלה סנטנה האגדי על הקווים (שאגב נפטר לא מכבר, אבל אומרים שאברם גרנט מועמד להחליפו), אולי בגלל מטארצי והפרובוקציות המגעילות שלו מהמונדיאל האחרון, אולי בגלל הפתיחות הגדולה מדי למורן אטיאס, אולי בגלל שהייתה לי פעם הרעלת קיבה מניוקי ברומא וביליתי שבוע שלם בשירותים של החדר, איך שלא הופכים את זה אני לא אוהב כדורגל איטלקי. אבל אני מת על אלסנדרו דל פיירו.
השבוע, בזמן שרוב רובה של המדינה צפתה בליאון מהאגזוזן הגדול מבקיע גול אחרי שסובבו אותו על קרוסלה כחלק מהניסוי החברתי של הומואים בהבקעת גולים אחרי שסובבו אותם על קרוסלה בחברה הישראלית, פירק דל פיירו לבדו בגיל 34 את ריאל מדריד. בעידן סופר מקצועני שבו קבוצת כדורגל מהטופ האירופאי מורכבת מאצנים אפריקאים שריריים וילדים צרפתים חצופים עם טכניקה שעדיין לא המציאו בפלייסטישן ושבו קריירה של שחקן קצרה יותר מההפסקות שרן בן שמעון לוקח בין ארוחה לארוחה, נוצץ הישגו של דל פיירו פי כמה וכמה. פול סקולס, שהוא בן גילו לדוגמא, ממשיך ביונייטד בעיקר בשביל טעם מהקבוצה של פעם כשהמאמן שלו, כזכור, אף שריין לו מקום בהרכב גמר הצ'מפיונס בשנה שעברה בשל העובדה הזאת. כנראה שגם הוא ידע שהצעירים הללו עשויים להסתיר לסקולסי ביציע כשהם כל הזמן קופצים. את ריאן גיגס, מבוגר מהם בכמה חודשים, משאירים בשביל לאזן את פוסטר הקבוצה מהשיק הטרולי של טבז וווין רוני, וקלוד מקאללה, בן גילם אף הוא, נראה לאחרונה מאכיל יונים בגני טולארי.
אז איך הוא עושה את זה בדיוק? איך זה ששחקן שזכה כבר בשש אליפויות איטליה, שזכה בליגת האלופות לפני יותר מעשור, ששבר כבר את שיא ההופעות ושיא השערים של קבוצתו יובנטוס, ממשיך עדיין בגילו לשמור על כושר מדהים ולהיות הסיוט של בכירי השוערים בעולם, בזמן שלכותב שורות אלה, שצעיר ממנו רק בטיפה'לה, כבר נגמרו מזמן התירוצים לספר למה הוא לא בא לשחק כדורסל בימי שלישי.
הפילוסופים יגידו שאולי זה בגלל הכינוי שלו- "הנסיך", שלמרות הישגיו וכישרונו עדיין ממתין לנסות ולהוכיח שהוא ראוי באמת לזכות בכתר המלך. הרומנטיקנים ודאי יזכירו את נאמנותו המוחלטת למועדון, דל פיירו, כזכור, היה הראשון שהכריז שיישאר ביובה גם כשהורדה בעונת 2006 לליגה השנייה, כשהוא מצהיר את מה שיהווה לא מעט חומר למחשבה לליאור שליין בבוא היום: "ג'נטלמן לא עוזב כל כך מהר את הגברת הזקנה שלו". הפרשנים יגידו שזה מרשים אבל זמני ושלא נתרגל לזה יותר מדי ואיציק זוהר יגיד: "חבר'ה אני לא בטוח שרואים מספיק טוב את החולצה שקיבלתי מריפליי", אבל האמת היא שכנראה אין לכושר של דל פיירו באמת הסבר הגיוני, בדיוק כמו שלי אין באמת הסבר למה אני לא אוהב כדורגל איטלקי. ולמי איכפת איך הוא מצליח לעשות את זה כל עוד הוא ממשיך לעשות.
בעידן שבו הכל מסביב רק אילי הון וכסף, ושבו ההשראה היומית שאנחנו רגילים לקבל מהטלוויזיה היא של חלוקת התקציב בוילה כך שיישאר מספיק לסיגריות לעינב בובליל במסגרת הניסוי החברתי שבו מחלקים את התקציב בוילה כך שיישאר מספיק לסיגריות לעינב בובליל בחברה הישראלית, נחמד שאפשר מדי פעם לראות אנשים מעוררי השראה כמוהו. היום אגב הוא גם חוגג יום הולדת. תעשו טלפון, תהיו בני אדםsss