אז זהו, זה נגמר. הקמפיין שהתחיל בשלב ההגרלה עם ציפיות, הבטחות ופנטזיה גדולה להיות בדרום אפריקה ונמשך במפח נפש מול לטביה ואכזבות גדולות, מגיע הערב (רביעי) לסופו העצוב. זאת כמובן בהנחה שלוקסמבורג האימתנית לא תפתיע את יוון.
נבחרת ישראל מביטה אחורה ורואה שלצד העובדה שקיבלנו את הבית הכי קל שיכולנו לקבל, ניצחנו רק את מולדובה ולקסמבורג ולא אף יריבה אחרת. הוגרלנו בדרג שני וניצחנו רק את האחרונות בבית. מאכזב. בנוסף ספגנו שער בכל אחד מהמשחקים, חוץ מהמשחק הביתי מול לוקסמבורג. אפילו במשחק החוץ מול הנבחרת הקיקיונית הוצאנו כדורים מהרשת.
הפסימיים יאמרו שזאת הרמה שלנו, שאין לנו מה להיות מאוכזבים ועם כל הכבוד, אנחנו נבחרת שאין לה מקום במונדיאל, אלא אם פלטיני וחבריו יחליטו פתאום להגדיל את כמות הנבחרות שעולות לגביע העולמי ל-64.
הריאליים יחפשו אשמים. חלק יגידו המאמן, אחרים יטילו את האשמה על שחקנים כאלה ואחרים שלא הגיעו ברגעים שבאמת היו צריכים אותם. כך או כך, כולנו נמתין להגרלה הבאה, לזימונים הבאים של המאמן החדש, נפתח ציפיות חדשות ואולי גם באמת נפסיק לדבר על הדור של שפיגלר, שום ושפיגל.
כעת, אנחנו עומדים רגע לפני ירידת המסך ומחכים למשחק האחרון בבאזל. נכון שאין למשחק הזה כמעט שום משמעות עבורנו, אבל רק בשביל הסיכוי הספורטיבי הקל שבקלים והלא נורמלי בעליל שבו לוקסמבורג לא חוזרת עם אפס נקודות מהמשחק מול יוון, ישראל תעלה ל-90 הדקות האחרונות ותנסה לעשות את העבודה.
5 סיבות שישראל תנצח במשחק בשוייץ
1.כדי לסיים עם טעם טוב - אף אחד לא באמת בונה על סנסציה לוקסמבורגית וברור לכולם שהסיפור סגור, אבל שחקני נבחרת ישראל רוצים לסיים את הקמפיין הנוראי הזה עם טעם טוב בפה.
בכל זאת, מדובר בשחקני כדורגל שלא אוהבים להפסיד וגם אחרי שהכל גמור אין כמו לסיים עם ניצחון ולתת לאוהדי הכדורגל בישראל זיק של תקווה שאפשר להצליח גם אחרי שאין לנו שום סיכוי.
בצרפת ניצחנו, את רוסיה ניצחנו. אפשר גם לנצח את שוייץ במשחק שלא קובע לנו כמעט כלום, לפחות בקמפיין הזה.
2. כי אין עלינו שום לחץ – בכדורגל כבר הוכח שקבוצה שמשחקת בלחץ לא מצליחה להביא את היכולות האמיתיות שלה לידי ביטוי. שוייץ בלחץ ונכון שהיא צריכה רק תיקו כדי לחגוג, אבל הלחץ יכול לפעול לטובתנו.
אנחנו זוכרים מה קרה כשאנחנו היינו בלחץ מול לטביה באצטדיון ר"ג. העצבים שיחקו טוב יותר מהשחקנים ולא הראנו שום דבר שראוי להתרפק עליו במבט לאחור. בקיצור, הלחץ ינצח את השוייצרים, אנחנו ניקח להם את כל הקופה.
3. כי אנחנו משחקים עם שלושה קשרים אחוריים – איך שלא תסובבו את זה, שלושה קשרים אחוריים זה בלוק חוסם באמצע שעשוי לחסום ולהרוס כל התקפה שוייצרית. תמיר כהן, בירם כיאל ואביחי ידין זה כוח באמצע שעושה עבודת הגנה ועוזר לבלמים למנוע כל ניסיון חדירה.
כהן כבר מנוסה ומשחק ברמות הגבוהות ביותר, כיאל למד להכיר מה זה צ'מפיונס וידין מוכיח שבוע אחרי שבוע בליגה שהזימון שלו לנבחרת היה מוצדק. עם שלושה כאלה, אפילו גול לא נקבל. בנוסף נוכל לצאת קדימה עם המהירות של ברדה והטאץ' של יוסי בניון.
לשוייצרים לעיתים קשה ליזום ויהיה להם קשה מול קישור מעובה שלנו. במשחק עומד, יהיה לישראל קל יותר להתמודד.
4. כדי לשמור על דרג ב' – הדבר אולי הכי משמעותי עבור נבחרת ישראל וההגרלה הבאה שלה. בתחילת הקמפיין קיבלנו בית קל, אבל האם זה היה מקרי? לא כשאתה חבר בקבוצת הנבחרות שנמצאות בדרג ב'.
אז הפעם זה לא הצליח לנו, אבל אם ננצח ונשמור על דרג ב', סיכוי סביר שנקבל גם בפעם הבאה במוקדמות היורו בית יחסית קל. אם יש משמעות למשחק מול שוייץ, זו המשמעות.
5. אליניב ברדה – ברדה לא מפסיק להבקיע במדי הנבחרת ולא משנה לו אם היריבה היא לוקסמבורג במשחק רשמי, או צפון אירלנד במשחק ידידות. הבחור, שהחל דרכו בהפועל באר שבע והגיע עד גנק, תמיד עושה את העבודה. תמיד אפשר לסמוך עליו. ברדה נוגח, בועט ומוסר.
בן סהר, קולאוטי ושכטר הם החלוצים הכי טובים שיש לנו כיום להציע, ואתם יודעים מה? בשביל שוייץ זה אמור להספיק. בשביל להפתיע, צריכים את קולאוטי חד.
ובכל זאת, יש יריבה מולנו והיא רוצה כרטיס למונדיאל.
5 סיבות שישראל לא תחזור עם נקודות משוייץ
1. כי אנחנו פשוט פחות טובים – לא צריך כאן הרבה הסברים. נבחרת ישראל היא נבחרת פחות טובה משוייץ בכל הנוגע לתוצאות על הדשא, ואל תגידו שעל הנייר אנחנו שווים, כי הנייר לא משחק. שוייץ נבחרת טובה ואם הם הצליחו להגיע למקום הראשון למרות שהפסידו ללוקסמבורג, זה אומר עליהם הכל. שוייץ יותר טובה מישראל, יותר מאורגנת מישראל ויותר איכותית מישראל. למרות שסגל הנבחרת שלנו לא נופל משלהם.
2. אלכסנדר פריי ובלייס נקופו - ההתקפה השוייצרית אינה מאריות היבשת, אבל השילוב בין פריי המהיר לבין נקופו המאסיבי הוא מוצלח מאוד. היצפלד הביא את השניים לתיאום טוב שמול הגנה ישראלי לא יציבה יכול להיות הקלף המנצח.
3. ההרכב הישראלי משתנה בכל משחק – קשטן משנה הרכבים שוב ושוב והקלישאה המפורסמת של הרכב מנצח לא מחליפים לא קיימת. כל שחקן בעולם יספר על הנוחיות בלשחק עם אותם חברים כל פעם.
הם בונים הבנה עיוורת, לומדים להכיר אחד את השני טוב יותר והמשחק שוטף. קולאוטי פעם בתמונת ההרכב ופעם לא מוזמן כלל לסגל, יניב קטן פעם פותח ב-11 ופעם משוחרר וגילי ורמוט, האיש שהיה הכי טוב על הדשא במשחק האחרון, מתנדנד בין הספסל להרכב. אצל השוייצרים השינויים לא כאלה קיצוניים והנבחרת שלהם היא ממש קבוצה.
4. התקפה מהירה ויתרון במצבים הנייחים – היוונים זוכרים היטב את המשחק שלהם בשוייץ. הנבחרת המקומית תקפה אותם מימין, משמאל ומהמרכז ובכל פעם זה היה קטלני. יש לנבחרת של היצפלד את הכוח לנהל התקפה מסודרת משני האגפים וכשהכדור מגיע לפריי באמצע, זה בדרך כלל סכנה לכל שוער.
עם כל הכבוד לשני המגנים שלנו, כשקלמי סבן שיחק בצ'מפיונס עם סטיאווה בוקרשט, אז רוביניו "עשה ממנו פורפרה", ויואב זיו מגיע אחרי פציעה ארוכה שהשביתה אותו והוא שכח מה זה לשחק 90 דקות מלאות ברצף.
בנוסף, יש לשוייצרים יתרון ברור במצבים הנייחים. להזכיר לכולם, שני השערים שספגנו במשחק נגד השוייצרים היו ממצבים נייחים.
5. כי הם צריכים לנצח – להוציא את המקרה המוזר של רוסיה וחוס הידינק, שהגיעו לישראל למשחק בו הם היו חייבים לנצח וכשלו במשימה, ברוב המקרים כשקבוצה צריכה לנצח – היא מנצחת. במקרה שלנו יספיק לשוייצרים גם תיקו ובמגרש הביתי, מול הקהל הביתי הם יעשו את זה, אבל ברור ששוייץ לא תשחק רק על תיקו.
