מאז שריקת הסיום ביום שישי שבישרה שיוון בדרך ליורו וישראל בדרך לרכוש טלוויזיה גדולה, רצוי תלת מימד, לקראת משחקי אליפות אירופה בקיץ הקרוב, כל מה שעוסקים בנבחרת של לואיס פרננדז\דה פינס אלו הביקורות הקשות שהתקשורת הישראלית ה"רשעית" מטיחה בשחקנים האמיצים בכחול-לבן.
איך העיזה התקשורת הישראלית לכתוב טורי דעה, כתבות מפרגנות על ההצלחה האינדיבידואלית של הליגיונרים ואיך ייתכן שאוהדי הנבחרת ציפו שננצח את האימפריה המוגבלת מיוון?
אז הגיע הזמן להתנצל: אחרי שאמרנו במשך כל הקמפיין של המאמן הצרפתי שהנבחרת שלנו לא התקדמה ולא למדה דבר, אז גם אנחנו הגזמנו. פרננדז לימד היטב והמידע חלחל בצורה נהדרת לשחקנים: איך לבוא בטענות חוזרות לביקורות ואיך התקשורת היא האשמה במצב של הכדורגל הישראלי ובכישלון החרוץ של נבחרת הכדורגל.
השחקנים שמעו את המאמן רב עם כל העולם על מה שנכתב עליו ועל הנבחרת, הפנימו ולפתע פתאום גם השחקנים יישרו קו מול האויב האמיתי: העיתונאים.
היכולת על המגרש והטינופת שכל שחקן זורק על חברו לחדר ההלבשה הפכה את הנבחרת הלאומית, אותה נבחרת שמילאה אצטדיונים בתקופת אברהם גרנט ושלמה שרף, למוקצה ומשעממת. החל מ-19 אלף הצופים שהגיעו למשחק הפתיחה של הקמפיין נגד מלטה דרך ההיגיון הבריא שמאמין שאם היינו מארחים את קרואטיה הערב במקום לצאת לזאגרב, קרוב לוודאי שהמשחק היה עובר לאצטדיון החדש בעכו שיכול להכיל ביום בהיר 5,000 צופים.
ההתנהלות של המאמן הצרפתי מאז ההפסד ליוון וכן של השחקנים שיצאו להגנתו וטענו "עד כמה הם אוהבים את המאמן שלהם", הביאה למצב שרגע לפני משחק רשמי של הנבחרת הלאומית, מתעסקים בעיקר בטפל, כמו שהיטב להתנסח הקפטן יוסי בניון.
ההפסד ליוון חשף גל של ביקורות חריפות מאוד נגד הצרפתי ובצדק. אם לואיס לא הבין, התקשורת בנויה מהעם כשהכתבים רובם ככולם נהגו להגיע למשחקי הנבחרת לעודד הרבה לפני שלקחו ליד את המחשב הנייד או הדפים. הטענה של המאמן ש"ברקוביץ', זוהר ורביבו" גם לא עלו לטורניר גדול מראה שבמקום להתעסק בעיקר, גם הוא מעדיף לעסוק בשטויות. חבל שהוא לא עקב באותה תקופה אחרי הנבחרת, ששבועיים מראש אצטדיון ר"ג היה סולד-אאוט רק כדי לראות את אותם אלו ש"לא הצליחו".
בניון התייחס אמש לביקורות שספגה הנבחרת אחרי ההפסד ביום שישי ליוון ואמר: "אנחנו מכירים את כל הביקורות וכשיש ביקורת מקצועית, אנחנו יודעים להודות שהיינו חלשים. כרגע אני מעדיף לא להתייחס לשאר הפרשנים למיניהם, שמדברים מתוך אינטרסים שונים". עם כל הכבוד ליוסי, כל מי כתב אוהב את הנבחרת לא פחות מכל אחד בסגל.
אגב, מבט קצר על מה שקורה אצל היריבה הקרואטית מגלה שהנבחרת של ביליץ' נדדה כ-100 ק"מ מזאגרב והתאמנה על אדמת סלובניה, רק כדי לברוח מגידופי הקהל המקומי שהגיע לאימון וזעם על השחקנים. כזה בלאגן אפילו בישראל לא היה.
חזרה לנבחרת הגדולה של 1999. "כוכבים חדשים בשמי אירופה" זעקו הכותרות אחרי ה-0:5 ההיסטורי על אוסטריה. "נבחרת של מנהיגים" טענה כותרת אחרת. מעבר לבעיה בעמדת המאמן, לנבחרת הנוכחית בעיקר חסר מנהיג או יותר נכון מנהיגים. אוסף הליגיונרים שמשחקים בנבחרת הם שחקנים נחמדים אבל רחוקים מלדחוף שחקן אוסטרי שמקניט רגע אחרי שחלום טורניר גדול נגוז ובטח לא יעמדו בחדר ההלבשה וידברו ציונות.
ההפסד ליוון גילה עוד פרט מטריד. אם לא נחשיב את הניצחון על רוסיה ב-2007 (בגארבג' טיים שלנו), ישראל לא ניצחה בבית (!) אף קבוצה שהיתה מדורגת מעליה מאז ה-0:5 המזהיר על אוסטריה. אגב, בעשור הקודם אפשר למצוא 1:2 על בולגריה של סטויצ'קוב, ומשחקים נהדרים נגד ספרד, צרפת, רוסיה, אנגליה ועוד. ישראל פעם נחשבה למבצר. היום? תחנת מעבר. זה התחיל בקדנציה הכושלת של דרור קשטן והמשיך אצל פרננדז.
ננצח מחצית אחת לפחות?
המשחק נגד קרואטיה יהיה עוד נדבך בניסיונות המוזרים של המאמן הצרפתי ששנאתו הגדולה היא לשמור על אותו הרכב שני משחקים רצופים. שימו לב להרכב שפתח לפני 11 חודשים בלבד נגד קרואטיה בהפסד 2:1 באצטדיון הלאומי: דודו אוואט, דקל קינן, טל בן חיים, תמיר כהן (רוברטו קולאוטי, 51'), יואב זיו, אלרואי כהן (אייל גולסה, 69'), ביברס נאתכו, אלמוג כהן, גילי ורמוט, איתי שכטר ואליניב ברדה (ליאור רפאלוב, 54').
מסקנות: שישה שחקנים לא בסגל או בתמונת ההרכב לאותה קרואטיה, המערך כנראה שוב ישתנה כמיטב המסורת ויש ציפייה בעיקר לציטוטים אחרי המשחק. אחרי ה-1:2 הביתי לקרואטים, פרננדז הפגיז באופטימיות: "השגנו 7 קרנות שזה יפה וניצחנו 0:1 במחצית השניה". אולי זה הזמן לפנות לאבי לוזון ולבקש: "יקוצר משחק הכדורגל למחצית אחת שנוכל להפתיע".
לפני שלוזון עצמו ישכנע את פלאטיני שהעם היושב בציון צריך להתחיל עם יתרון של 0:2 בכל משחק, הוא העדיף לוותר על המשחק בזאגרב הערב. "התחייבויות קודמות", קרא לזה היו"ר. גם לוזון יודע שההימור שלו על פרננדז היה חסר אחריות ועלה לו ביוקר רב. כשקשטן נכשל, אף אחד לא בא אליו בטענות. הוא הביא את המאמן שכל המדינה רצתה. כשפרננדז הגיע, כולם ידעו איך זה ייגמר.
דבר אחרון לסיום: כל אותם "גורמים" בהתאחדות הבטיחו שפרננדז ימשיך עד סוף הקמפיין. לא רוצים לפטר מאמן, או יותר נכון לא מוכנים לשלם לשני מאמנים בו זמנית. בחודש הבא נפגוש את מלטה למשחק חסר חשיבות (כנראה) ולואיס ימשוך את החוזה שלו עד השניה האחרונה אי שם בפברואר. מעניין אם נראה אותו עוקב אחרי הסגל כדי להשאיר ליורש שלו נבחרת ראויה.
מאוקטובר ועד פברואר מדובר על ארבעה חודשים של חוסר מעש. האם מישהו בהתאחדות יבין שאלו ארבעה חודשי עבודה לגיטימיים למאמן החדש להתחיל לעבוד? ספק. יגידו לנו ש"בכל מקרה אין משחק רשמי באותה תקופה", אבל לבנות תשתית לוקח זמן. ככה זה שרוצים "לא לבזבז" כספי ציבור בזמן שאותה משכורת של דה פינס\פרננדז ירדה לטימיון. העיקר שהתקשורת לא בסדר.
הערב ב-21:00 משחק רשמי של נבחרת ישראל כשכולם אשמים במצב חוץ מהנבחרת עצמה. הסטטיסטיקאים טוענים שיש עוד סיכוי, אבל אחרי יום שישי בלתי אפשרי למצוא אדם אחד אופטימי. אפשר להגיד שגם את צרפת ניצחנו בפארק דה פראנס כשלא היה לנו סיכוי, אבל לכו תשוו בין הנבחרת העייפה הנוכחית לבין זאת שהדהימה את כולנו אי שם ב-1993.
