לפני כמעט עשור, בימים שבהם אימן את מכבי חיפה, אמר אברהם גרנט לכבוד האליפות שבה זכה עם קבוצתו: "ההבדל בין ישראל לאירופה הוא, שבארץ כולם סובלים כל העונה ובסוף קבוצה אחת סובלת פחות - האלופה. בליגות הגדולות באירופה כולם נהנים ובסוף יש אחת שנהנית יותר".
קשה לחשוב על עדות טובה יותר לתוקף של המשפט הזה מהעונה שעוברת על קבוצתו של גרנט בימים אלה, פורטסמות'. למען האמת, די קשה לחשוב גם על עונה יותר מטורפת מזו, שבמהלכה התחלפו הבעלים ארבע פעמים, כמעט כל בעלי התפקידים במועדון התפטרו או פוטרו, הקבוצה נכנסה להליך פירוק, לא פחות מ-9 נקודות הורדו ממאזנה, שלא לדבר על מכת פציעות יוצאת-דופן שפקדה את שחקניה.
משום כך, סיפור הגעתה של 'פומפי' לגמר הגביע יכול בקלות, עוד לפני שנודע אם זכתה בו או לא, להיכנס לפנתיאון העשיר של אגדות הגביע האנגלי. קבוצה קטנה עם אמונה רבה, שמאחוריה קהילה נאמנה, מצליחה לעשות את הבלתי יאמן, כנגד כל הסיכויים, ותפגוש בגמר את צ'לסי העשירה למשחק כמעט חסר סיכוי, במעמד מכובד, מרגש מעבר לכל דמיון, ובעל מסורת עתיקת יומין.
עובדה אחת מזדקרת כמוזרה בכל הסיפור הזה והיא, שבאופן פרדוקסלי, הסותר את כל מה שאנו יודעים על הכללים הבלתי כתובים של הכדורגל, מי שנהנה מהיציבות הגדולה ביותר במועדון העונה, הוא המאמן.
אדרבא, גרנט, המאמן הישראלי הראשון אי פעם בפרמייר ליג, למי ששכח, נחשב ב'פומפי' למנהיג של המאבק על כבודה של העיר והקבוצה.
אינספור סיבות זימנו העונה יד הגורל והניהול הפיננסי הכושל לאנשי הצוות המקצועי ולשחקני הקבוצה, לזרוק את המגבת לזירה, להניף דגל לבן ולשקוע במרה השחורה ובדיכאון הכה מוצדק. אבל מסיבה לא ברורה, הקבוצה ממשיכה להילחם, כמור הקטר הקטן שיכול, ואפילו, כך זה נראה, מצליחה ליהנות מכדורגל.
פומפי עוברת ידיים ונכנסת לצרות כלכליות
כשסיפר
אייל ברקוביץ', שחקן פורטסמות' בעונת 2004/05, על חוויותיו במועדון, הוא אמר ש'פומפי' זה לא בדיוק מועדון פרמייר ליג. אכן, לפחות מבחינת איכות המתקנים, האווירה בעיר וניהול המועדון, לא מדובר באימפריה. ואולם, בינואר 2006, אחרי שנים לא קלות, נרכשה פומפי על ידי סאשה גאידמק, בנו של ארקדי גאידמק, מיודענו. הבעלים החדש מיד החליף את רוב הסגל כבר באמצע העונה ובקיץ צירף למועדון את גרנט, על תקן המנהל המקצועי של המועדון.
לשיאה הגיעה הקבוצה בשנת 2008, כאשר זכתה בגביע האנגלי, גרנט היה אז מאמן צ'לסי. הרבה עבר על פורטסמות' מאז הניצחון 0:1 בגמר ההוא מול קרדיף סיטי. מאמנה דאז, הארי רדנאפ, שהפסיד ל'פומפי' העונה בחצי הגמר, עזב לטוטנהאם אחרי הזכייה בגביע. זו, אגב, היתה הסיבה לרצון האדיר של אוהדי פורטסמות' וחלק משחקניה, לנצח דווקא אותו בוומבלי. יחד עם זאת, גרנט עצמו עבד עם רדנאפ ב-2006, וידוע כי בין השניים היתה מתיחות מסוימת באותה תקופה.
בקיץ האחרון קנה את המועדון סולימן אל-פאחים. על-מנת לשרוד, היתה חייבת פומפי למכור כמה שחקנים. בין היתר, נאלצה לוותר על פיטר קראוץ', גלן ג'ונסון ואחרים. ב-5.10 עברה הקבוצה לידיו של עלי אל-פראג' ויומיים אחרי הגעתו, מונה גרנט לתפקיד המנהל המקצועי של הקבוצה, אותו תפקיד שמילא במועדון כשרק הגיע לאנגליה, אחרי שסיים את דרכו בנבחרת ישראל.
גרנט הגיע למועדון ארבעה ימים בלבד לאחר הניצחון הראשון של העונה, 0:1 מול וולבס במחזור ה-8. אחרי פיטוריו של פול הארט ב-26.11, קיבל גרנט את מושכות הקבוצה, כשהיא במקום האחרון בטבלת הפרמייר ליג, עם שני ניצחונות במאזנה. המאמן הישראלי קיבל הבטחות לכך שהקבוצה תתחזק בחודש ינואר, אבל לא עבר שבוע מאז שמונה למאמן, והעניינים התחילו להסתבך.
המועדון מתמוטט וגרנט לא ממצמץ
בתחילת דצמבר הגיעה ההודעה על כך שהשחקנים לא קיבלו משכורות זה החודש השני ברציפות. מי שרוצה, כך נאמר, יכול לעזוב את הקבוצה על פי רצונו, בתוך 14 ימים. אף שחקן לא עזב וגרנט ניצח בשניים מחמשת משחקיו הראשונים, מול ברנלי ומול ליברפול (0:2 בשניהם). בתחילת ינואר הייתה אמורה הקבוצה לקבל 7 מיליון פאונד מזכויות טלוויזיה, אוויר לנשימה מבחינתה, אך הכסף כלל לא הגיע אליה, אלא עבר ישירות לקבוצות, שלהן הייתה חייבת 'פומפי' כסף.
חובות הקבוצה הוערכו בכ-60 מיליון פאונד, ובסוף ינואר החליטה הנהלת הפרמייר ליג להטיל חרם על 'פומפי' ואסרה עליה לקנות או להשאיל שחקנים חדשים. לא רק שההבטחה שניתנה לגרנט לחזק את הקבוצה לא התממשה, אלא שהבלם המצויין, יונס קאבול, והשוער באסמיר בגוביץ' נמכרו ללא ידיעתו. המאמן זעם על המהלך וב'מירור' האנגלי אף פורסם שהוא מתכוון להתפטר באופן מיידי.
בתחילת פברואר החליפה 'פומפי' פעם נוספת ידיים, ועברה לשליטתו של הנפאלי, ברלאם צ'איינראי. הלה הצליח להביא את הבלם ריקארדו רושה, אבל לא הצליח להציל את פומפי. ב-15.3 פסק בית המשפט על הליכתה של פורטסמות' להליך של פירוק ומינה את אנדרו אנדיוקו למפרק של המועדון. פיטר סטורי, המנכ"ל הוותיק של פומפי, עזב.
הפירוק הכניס את המועדון לסחרחורת, שלא ברור היה כיצד יוכל להשתחרר ממנה. 85 עובדים פוטרו, והשחקנים, במהלך יוצא מגדר הרגיל, ארגנו עבורם ערב התרמה מיוחד. גרנט עצמו השקיע, ביחד עם אנשים אחרים מהמועדון, כסף למען המפוטרים. מאוחר יותר הסביר: "אנחנו מועדון אחד, ואני חושב שצריך לעשות משהו עבור האנשים הללו, אני חושב עליהם בכל שעה".
את הקשר שנוצר בין גרנט למועדון, יש שייראו לחיוב ויש שייראו לשלילה, ואולם על דבר אחד אין לערער: במהלך החודשים האחרונים הפך המאמן הישראלי להיות סמל של תקווה עבור 'פומפי', מקצוען שמגיע לעבוד וליהנות ממה שיש, גם כשאין הרבה.
שינוי תדמית
כשאברהם גרנט הגיע לפורטסמות', סבר המאמן דאז, הארי רדנאפ, שהישראלי מיותר במועדון. ב-2007 עבר גרנט לאותו תפקיד, מנהל מקצועי, בצ'לסי הגדולה של רומאן אברמוביץ'. באותם ימים לא היה גרנט מוכר באנגליה בתור מאמן. הוא היה ידוע, אם כבר, רק בתור האיש שמאחורי הקלעים, אדם שהגיע כ"ייבוא אישי" של סאשה גאידמק תחילה, ולאחר מכן של אברמוביץ'. הפצצה הגיעה באוקטובר 2007, כשללא ניסיון מוכח בפרמייר ליג, כשתדמיתו המקצועית באנגליה ריקה מתוכן, הפך האיש שמאחורי הקלעים לזה שבמרכז הבמה, כשמונה להיות המנג'ר של צ'לסי, ועוד במקומו של ז'וזה מוריניו - "המיוחד", לא פחות.
אוהדי צ'לסי ההמומים ראו בכך מהלך של זלזול בהם מצד הבעלים. והם, בתמורה, הביעו זלזול בגרנט. ועמם גם העיתונים והצהובונים באי הבריטי, שלא טרחו להעניק לגרנט לא מאה ימי חסד ולא עשרה, והתחרו ביניהם מי יהיה היצירתי ביותר בקטילת המאמן הישראלי. אבל לאט לאט ובהדרגה, אפילו הארסיים שבמבקרים התקשו להתווכח עם התוצאות.
באופן בלתי-צפוי, גם תחת שרביטו של גרנט לא נקטע רצף ניצחונות הבית המדהים של הקבוצה, שהגיע ל-86 משחקים בסך הכל. ובזירה המקומית היא ניהלה מאבק צמוד ועיקש, ראש בראש, עד המחזור האחרון עם מנצ'סטר יונייטד, ואף ניצחה אותה 1:2 במשחק העונה, בטרם ראתה את האדומים מניפים את צלחת האליפות. ובאירופה, הצליח גרנט להתעלות על הישגיו של קודמו הפורטוגלי, כשהפך למאמן היחידי שהביא את המועדון הזה לגמר ליגת האלופות, והיה רחוק מרחק פנדל מוחמץ של ג'ון טרי, מזכייה בתואר הנכסף, שמאמנים בעלי שם כמו ארסן ונגר, למשל, לא זכו בו מעולם.
הישגיו של גרנט לא הקנו לו חוזה לעונה הבאה, ובאכזבה רבה הוא נאלץ לראות את לואיס פליפה סקולארי הברזילאי מחליף אותו בכיסא המנג'ר. המאמן הישראלי האמין, שלכל הפחות, אחרי שהוכיח את עצמו במועדון ענק כמו צ'לסי, יזרמו לכיוונו ההצעות מקבוצות הפרמייר ליג. אחרי הכול, הוא התמודד כשווה בשווה עם גדולי המאמנים בעולם, ויכל לרבים מהם. אבל זה לא קרה.
לא מן הנמנע, שהסיבה לכך נעוצה בתדמית הבעייתית שנוצרה לו, כחתרן בלתי-נלאה, כ"חבר של". תדמית זו "שרדה" את ההצלחות הגדולות שלו בצ'לסי, וייתכן שזה מה שכל-כך משונה בסיפור של גרנט העונה, כשדווקא עם פורטסמות', שעומדת לרדת ליגה, התמוססה התדמית הבעייתית כמעט לחלוטין, והיום הוא מוערך באנגליה בעיקר כאיש מקצוע מצויין.
הגושפנקא הסופית לכך הגיעה בשעה שנכנס אל הסטמפורד ברידג' עם קבוצתו, וזכה לכבוד רב מהאוהדים שפעם כה סלדו מפניו, שהאשימו אותו בעזיבה של יקירם, ז'וזה מוריניו. הכבוד הזה סימן את המאמן הישראלי באור חיובי במיוחד, ומאז הוא החל לקבל מחמאות בלתי-פוסקות גם מהתקשורת האנגלית, בעיקר על הנחישות וההתמדה שהוא מציג לנוכח המצב הקשה.
אגדת גביע אנגלי
העונה של
פורטסמות' נגמרה סופית ב-17.3, כאשר הורדו ממאזנה 9 נקודות. התקווה הקלושה להישאר בליגה, נגוזה כליל. ולמרות זאת היא מוסיפה להתמודד כיריב שקול כמעט בכל משחקיה. אחרי ההליכה לפירוק, גרנט היה הראשון להודיע על הישארותו במועדון והסביר: "חשבתי לעזוב בינואר, אבל ראיתי את האוהדים של 'פומפי' והחלטתי שלא. נשארתי ואני נאבק עבור המועדון גם עכשיו, לא אעזוב. המועדון הפך להיות חשוב עבורי וכל מה שאני מבקש זה שתהיה בו קצת יציבות".
לא רק מכירת השחקנים פגעה מקצועית בפורטסמות'. הקבוצה סובלת מרשימת פציעות מרשימה: הרמאן הריידארסון ודני וובר גמרו את העונה במרץ, גם טל בן חיים שלנו, ריקרדו רושה, טומי סמית', ג'ון אוטאקה, נדיר בלחאג', מארק ווילסון, פאפה בובה דיופ ועוד כמה, נפצעו בחודשים האחרונים. אחרי שעברה את קובנטרי, סנדרלנד ואת סאות'המפטון בדרבי דרומי חם, מצאה את עצמה פומפי ברבע גמר הגביע, בעיצומו של משבר כלכלי עצום ובעיית פציעות גדולה.
חמישה ימים בלבד לפני פירוקה, היא הצליחה להפתיע וניצחה 0:2 את בירמינגהאם ועלתה לחצי גמר הגביע. היכולת שהציגו שחקניו של אברהם גרנט בחצי הגמר היא תוצר של עבודה מקצועית שנעשית בשקט, בהתעלמות, עד כמה שאפשר, מהצרות הפיננסיות, חודשים על גבי חודשים. המאמן עצמו הצהיר בחודשים האחרונים, שזהו המפעל שבו יושקעו מירב המאמצים, ואכן, פומפי הגיעה והציגה את משחק השיא שלה, ברגע הכי חשוב של העונה.
עכשיו כבר יספרו אותו
הישראלי עדיין לא החליט האם להישאר בעונה הבאה בדרום אנגליה. גם אם ירצה, לא ברור כיצד יוכל לעזוב אחרי שהפך ליקיר העיר, ולאחד האנשים האהודים ביותר בה. במקרה שיגיע משקיע רציני, תהיה לגרנט מוטיבציה להישאר ולנסות לחזור לפרמייר ליג. השאלה הגדולה היא מה יקרה אם יקבל הצעות מהפרמייר ליג, וסביר להניח שהקיץ, בניגוד לקיץ שעבר, זה יקרה.
לא סתם הכריז גרנט אחרי הניצחון על טוטנהאם: "זה הניצחון הכי גדול בקריירה שלי". גם הוא יודע שעצם הגעתו לגמר, כנגד כל הסיכויים והנסיבות, היא הישג עצום, וכל דבר מכאן והלאה יהיה בגדר בונוס נחמד. גם הוא יודע שכעת הוא מוכר באנגליה כמאמן מצוין, ואין לו שום סיבה לחשוש שלא ירצו אותו במקומות אחרים. כך השלים גרנט, דרך הדלת האחורית ביותר שישנה, לא רק את חזרתו לתודעה אלא גם את השינוי של 180 מעלות בתדמית שנוצרה לו במולדת הכדורגל.
איך אפשר להציע לגרנט מה לעשות? איזו אפשרות עדיפה? האם עליו לעזוב או להישאר? בסופו של דבר, נראה שזה תלוי בטיב ההצעות שייקבל. יהיה אשר יהיה, נראה שדבר אחד החליט אברהם גרנט כבר מזמן: הוא עומד ליהנות ממה שהוא עושה באנגליה, ושיתהפך העולם, הוא יממש את האימרה שלו עצמו: "באירופה כולם נהנים".
