נבחרת ישראל. בין 14 הטובות באירופה (תומר גבאי) (צילום: מערכת ONE)
נבחרת ישראל. עד מתי נצעד במדבר? (תומר גבאי) | צילום: מערכת ONE

תארו לעצמכם מה היה קורה אם בני ישראל היו כל שנתיים עד ארבע יושבים באמצע המדבר מיואשים ואמרים בינם לבין עצמם: "נראה לי שאנחנו בכיוון הלא נכון, אין מצב שנגיע אי פעם לארץ ישראל".

האמת היא ש-40 שנים זה טיפה יותר מדי זמן בשביל להגיע מסיני לישראל ויכול להיות שלמרות המנהיגות הכריזמטית של משה רבינו (ולא משה סיני), עדיין רוב הזמן עסקנו ברחמים עצמיים. ישראל הגיע בסוף לארץ המובטחת, רק כי היו כאלו שלא הפסיקו להאמין לרגע.

סביב נבחרת ישראל קורה דבר מאוד משונה בשנים האחרונות. בעוד הנתונים מצביעים על כך שישנה התקדמות מסויימת לעבר טורניר גדול, התחושה בעם היא שהמונדיאל והיורו רק מתרחקים ככל שהזמן עובר.

במוקדמות המונדיאל של 1994 ישראל השתתפה לראשונה כמדינה ביבשת אירופה. בטורניר ההוא ישראל ניצחה בחוץ 2:3 את צרפת, במשחק שעד היום נחשב אולי לגדול בתולדותינו, אבל סיימה במקום השישי ובאחרון בבית. הנבחרת אז היתה מורכבת כמעט רק משחקני ליגה, שבעיקר התרגשו מהמעמד של לשחק נגד כוכבים גדולים מאירופה.

ריצ´רד נילסן. איזה הבדל (אמיר לוי) (צילום: מערכת ONE)
ריצ´רד נילסן (אמיר לוי) | צילום: מערכת ONE

מאז פיטוריו של שלמה שרף בשנת 2000, עברו בנבחרת שלושה מאמנים, שכל אחד הציג דרך שונה לחלוטין מקודמו. הביאו את ריצ'ארד נילסן. מאמן זר, סוג של עגל זהב, שמיד עם הגעתו הכריז שהעתיד של הכדורגל נמצא בכדורים ארוכים, חלוצים חזקים ומשחק פיזי כמו בסקדינביה, והוא בהחלט ראוי לתואר 'הפרשן הגרוע של העשור', אחרי שאפילו בנורווגיה, שבדיה, דנמרק ופינלנד כבר שינו גישה.

אחרי נילסן קיבלנו את אברהם, מאמן ליגה טיפוסי עם הרבה אוייבים מבפנים, שלא זכה לתמיכה מקיר לקיר והיה רק אופציה שניה אחרי קשטן. גרנט יצר נבחרת חזקה הגנתית ומנטאלית, שהיתה ההיפך הגמור מזו שהיתה לשלמה שרף, יריבו הגדול ביותר.

גרנט (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
גרנט (רויטרס) | צילום: מערכת ONE

את גרנט לא אהבו וכמובן, שוב שינו כיוון. דרור קשטן היה נחשב לטקטיקן הטוב ביותר באזור, איש עבודה יסודי ורציני, מאמן התקפי, שלא היה מוכן להחליף מילה עם המאמן שהוא החליף. מיד אחרי ההפסד במשחק הראשון, לקרואטיה בבית 4:3, היה ברור ששוב עשינו משהו לא בסדר. 4 שנים אחר כך, הביאו לנו עוד מאמן זר, כזה שאפילו לא מדבר אנגלית, לואיס פרננדס. וואלה, איזה טוויסט. שוב שינוי כיוון.

אבל הבעיות של הכדורגל לא מתחילות מהתאחדות, אלא דווקא מהעם עצמו שההתאחדות היא עוד בבואה שלו. הקלות הבלתי נסבלת, בה אנחנו עוברים מביטחון מלא שאנחנו בטוח עולים, למסקנה נחרצת שגם עוד 40 שנים לא נעפיל לשום טורניר, כנראה מסבירה למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן. למעשה אנחנו כבר רואים את מעבר הגבול בטאבה באופק, אבל חושבים שאנחנו מתקרבים בחזרה למצרים.

בניון ואוואט. אחד כובש בצ´לסי השני עוצר את רונאלדו (אלעד ירקון) (צילום: מערכת ONE)
בניון ואוואט באימון (אלעד ירקון) | צילום: מערכת ONE

לקראת סיום הקמפיין האחרון, ישראל אירחה את לטביה, במצב שבו עוד היה לנו סיכוי תיאורטי, לא בלתי סביר לחלוטין, להעפיל למונדיאל בדרום אפריקה, אבל האצטדיון היה כמעט ריק לחלוטין, זו גם היתה הסיבה העיקרית להפסד המביך, השני שלנו בבית בעשור כולו. אם משחק כזה היה בכל מדינה אחרת באירופה, כנראה שהיינו רואים אצטדיון מלא באוהדים תומכים.

40 שנים בני ישראל הלכו במדבר והאמת היא, שכנראה הם היו יכולים לעשות את זה גם ב-20. אנחנו מדינה של דבילים, גם בכל מה שנוגע לכדורגל. אחרי פעם אחת שבה נצליח לעלות, פתאום נבין עד כמה זה אפשרי ועד כמה היינו קרובים בכל הטורנירים האחרונים. אז גם אם זה ייקח 60 שנים, רק האמונה תביא אותנו לטורניר גדול, בלעדיה - נמצא את עצמנו עמוק במדבר, באותו מקום שבו התחלנו לצעוד לפני 40 שנים.

הכתוב הינו טור דעה