מחר (שבת) תציין הנבחרת שני אירועים משמעותיים בעברה. שני רגעים שהיו אמורים להפוך למשמחים ומיוחדים, אך הפכו לרגעים שלאט לאט כל אוהד כדורגל רוצה ומנסה לשכוח.
לפני 11 שנים בדיוק, ב-13 בנובמבר 1999, אירחו חניכיו של שלמה שרף את דנמרק בקרב על הכרטיס ליורו 2000. 5:0 משפיל באצטדיון ר"ג, בתוספת פרשת נערות הליווי, הפכו את המפגש מול הדנים לזיכרון כואב ואת הכרטיס ליורו לפנטזיה.
לפני חצי שנה, ב-13 במאי ליתר דיוק, פירסם לואיס פרננדז את הסגל החדש והנוצץ של נבחרת ישראל לקראת צמד המשחקים בדרום אמריקה, מול אורוגוואי וצ'ילה. ההתרגשות, כמו בתחילתו של כל קמפיין חדש, או בכניסתו של כל מאמן חדש לתפקיד, היתה גדולה.
הבטיחו לנו שיגיע לכאן מאמן זר בעל שם גדול, ולבסוף התפשרו על הצרפתי שכבר היה כאן, מכיר את המנטליות הישראלית, ולעתים יוצר תחושה שהוא יודע יותר טוב מכולנו, שאין לו באמת מה להוכיח, והוא מוכיח את זה.
כמות התהפוכות שהסגל הישראלי עבר בחצי השנה האחרונה, בין אם זה במסע המעט מיותר לדרום אמריקה, רגע לאחר תום העונה, כאשר השחקנים גמורים ומותשים, בין אם זה במחנה האימון באוגוסט כהכנה למשחקים מול מלטה וגאורגיה, ובין אם זה כעת, לקראת משחק ההכנה מול איסלנד ברביעי הקרוב, פשוט לא נתפסת. 52 שחקנים כבר קיבלו את הטלפון ממנהל הנבחרת ואיכשהו, הם עדיין מתרגשים מכך.
מה שפעם היה רגע השיא של שחקן, הפך לעוד רגע בקריירה של כמעט כל שחקן בישראל. שחקנים שלא פותחים בקבוצותיהם הופכים לשחקני הרכב בכחול-לבן הלאומי וריח לא ממש טוב מדיף בין זימון לזימון.
המסע לדרום אמריקה, הזימונים למחנה האימון וניר ביטון אחד
בסוף חודש מאי, יצאה הנבחרת למשחקיה הראשונים, באורוגוואי ובצ'ילה, תחת המאמן החדש לואיס פרננדז. בין שמותיהם המוכרים של אוואט, בן חיים, ובניון הליגיונרים, בלטו כמובן גם קינן, רפאלוב וארבייטמן שהוליכו באותם רגעים את טבלת ליגת העל, ובן דיין, ורמוט ושכטר, שיובילו אותה יומיים אחר כך ויחגגו אליפות דרמטית.
מלבד כל אלו, ולצד זימוניהם של שי מימון ומאור מליקסון, בלט שמו של ניר ביטון הצעיר מאשדוד, זימון שהבהיר – פרננדז כאן, ולכולם יש סיכוי להיות בנבחרת. דוידוביץ' זומן ופרש מהנבחרת, בניון, גולן ובן חיים קיבלו שיחרור מהצרפתי, הרוש ולויטה ראו את אוואט משחק 90 דקות פעם אחר פעם, אך מלבדם כל שחקני הסגל שותפו במשחקי הידידות.
שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר פרננדז זימן סגל למחנה אימון קצר לקראת מלטה וגאורגיה, המשחקים הרשמיים הראשונים במוקדמות יורו 2012, הוא ביצע עשרה שינויים בסגל והביא שחקנים כמו אבידור, עטר, רואש, עודד אלקיים, טגה, טובול ודודו גורש.
מי שזומן בערב שישי, לא משחק בשבת. חוץ מדודו אוואט
ארבעה חודשים לאחר שהגיע אלינו מר פרננדז, הגיעו אלינו גם המשחקים הרשמיים נגד מלטה וגאורגיה. בניון ובן חיים ששוחררו מאותו מסע לדרום אמריקה חזרו, אך מנגד, שחקנים כמו קלמי סבן, שי מימון ויואב זיו שפתחו פעמיים בהגנת הנבחרת במשחקי ההכנה, או נאתכו וידין שהפכו לברגים מרכזיים בקישור הלאומי, לא מצאו עצמם בסגל.
אבידור ועטר כבר חזרו הביתה, אלקיים, רואש, טגה וטובול הפכו לאפיזודה חולפת, וכל הרעש סביב הזימונים המפתיעים, הוכיח עצמו כמיותר. ולמרות זאת, השאלה למה פרננדז טורח לזמן שחקנים "לא צפויים" בכל מפעם מחדש, אם אינו מתכוון לתת להם להיות בסגל ברגע המכריע, ובטח שבטח לא לשחק, עולה ונשאלת פעם אחר פעם, ובצדק.
לאחר שלא הצליחה לכבוש שער במשחק רשמי לאורך מספר שנים, עשתה זאת מלטה דווקא באצטדיון רמת גן מול נבחרת ישראל. האם לעובדה שתמיר כהן עלה כבלם בפעם הראשונה בחייו יש קשר לכך? לא בטוח, אבל עובדה שלמשחק החוץ בגאורגיה פרננדז כבר צירף בלם נוסף להרכב, את דקל קינן.
המשחק הבא, מול גאורגיה, היה משחקו הרביעי של פרננדז, וההספק מרשים: 21 שחקנים הספיקו ללבוש את חולצת ההרכב של הנבחרת. אוואט היחיד שפתח בכל ארבעת המשחקים, ו-20 שחקני שדה החליפו ביניהם את החולצה. נבחרת ישראל הפכה רשמית לחוות ניסיונות.
שלושה בלמים פתחו מול קרואטיה, בלם בודד בסגל לאיסלנד
לקראת צמד המשחקים מול קרואטיה ויוון, כשברקע מדברים בנבחרת על "ארבע נקודות לפחות", זומן אלרואי כהן מקרית שמונה. הקשר השמאלי המוכשר של רן בן שמעון, הפך למגן ימני בנבחרת של פרננדז, והתוצאות בהתאם.
הרכב של שלושה בלמים, אחד מהם – תמיר כהן, לא טבעי, ומגן ימני שלרוב משחק בצד שמאל למעלה, קרס לחלוטין ובתום 45 דקות פיגרה הנבחרת 2:0 ביתי מול הקרואטים. זיו, ברדה, נאתכו ושכטר שלא היו חלק ממשחקי הפתיחה של הקמפיין, חזרו ישר להרכב של פרננדז, שהוכיח כי יציבות היא לא בדיוק מילה נרדפת להתנהלותו.
חסרונם של בניון הפצוע ובן חיים המושעה ביוון, הביאו לכך שפרננדז "נאלץ" להמשיך במהפכות. תמיר כהן כבר הפך לבלם רשמי (אולי כדאי שבבולטון ינסו את זה, ככה הוא יקבל שם דקות), רמי גרשון, בלם אלמוני בישראל אך שם של ממש בבלגיה, הפך למגן השמאלי של לואיס, ואייל גולסה קיבל לראשונה את חולצת ההרכב. תוך ארבעה חודשים וחצי, 24 שחקנים לבשו את חולצת ההרכב של נבחרת ישראל.
ביום רביעי תארח הנבחרת את איסלנד. הרכב שלושת הבלמים מול קרואטיה כבר לא יחזור על עצמו. פרננדז זימן לקראת המשחק רק חמישה שחקני הגנה: רחמים צ'קול, דני בונדר, אוראל דגני, יובל שפונגין ורמי גרשון. בלם טבעי בודד בסגל של הנבחרת, וגם הוא שיחק במדים הלאומיים פעם אחת, כמגן שמאלי.
כתב ההגנה של לואיס פרננדז
עושה רושם שהפיתרון של פרננדז לבעיות בהגנה, הוא פשוט לא לזמן שחקני הגנה. לאן נעלם "הבלם" תמיר כהן? הוא כבר לא מספיק טוב? איך יכול להיות שדקל קינן, שמשחק בפרמייר ליג באותה תדירות שדני בונדר משותף בהפועל תל אביב, לא מקבל זימון לנבחרת הלאומית?
קינן היה חלק מהנבחרת הצעירה שעלתה ליורו בפעם היחידה אי-פעם, זכה באליפות לצידו של קרופניק וספג עם חיפה, כן כן, זאת שלא כבשה, רק שמונה שערים בליגת האלופות (אינטר, רומא, טוטנהאם וברמן כבר הגיעו לכמות הזאת אחרי ארבעה משחקים בלבד). יכול להיות שהביקורת שספג מהבוס לוזון, השפיעה על פרננדז?
מעל הכל, שני "החטאים" הגדולים של פרננדז מאז שהגיע אלינו, הם ההגנה והזימונים ההזויים.
עותמאן (שהפך למוקצה), סבן, זיו, בן דיין, בן חיים, אלרואי כהן, בונדר, שיש, דגני, צ'קול, גרשון, קינן, תמיר כהן, שפונגין, מימון, מלול, טובול, רואש ועודד אלקיים – 19 שחקני הגנה זומנו עד כה לסגל של פרננדז בחצי שנה בלבד. גם בצרפת יודעים שזה מוגזם. יציבות בהגנה זה אחד הדברים החשובים ביותר שקיימים בכדורגל.
אם כמות הזימונים לחלק האחורי מפתיעה ומוזרה, מה אם המוזמנים שלא באמת משחקים? הרוש, לויטה, גורש, רואש, אלקיים, שיש, מלול, טובול, טגה, אלברמן, אבידור, עטר, דמארי ובן שושן כבר זומנו לסגל ולא שותפו. 14 שחקנים קיבלו את הטלפון לו כל כך חיכו, רק כדי להתאכזב.
יכול להיות שפרננדז סתם מזמן שחקנים צעירים ומפתיעים כדי לייצר באזז כלשהו? מנסה להראות שהוא בקיא בכדורגל הישראלי ומסוגל להביא משהו שונה, ולכן מעלה שחקנים בעמדות זרות להם, וזמין שחקנים שהוא לא באמת מתכוון לשתף? התשובות בצרפתית.
