"קח אנטיביוטיקה וזה יעבור עם הזמן״, אמר לי הרופא שלי שעות ספורות לפני שעליתי על המטוס ללונדון לצפות לראשונה בחיי במשחק באמירויות.
גם נטילת אינספור כדורים לשיכוך כאבים ואנטיביוטיקה שנחתו איתי בעיר הקפואה לא השתוו לרגע בו ראיתי את השלט הענק עם התמונה של שחקני ארסנל מחובקים ופסלי התותחנים שמקבלים את פניך.
כאבי גרון, ראש ואפילו פרקים. אז נכון, לא מדובר בגמר המונדיאל, אבל אחרי כל כך הרבה משחקים בבלומפילד, ה-י״א ו-וינטר, אני חייב להודות שמספיק לראות מבחוץ את המבנה המדהים והאדיר הזה כדי שבקור העז הגוף יישאר חם ומוכן למשימה.
30 שנה לא היה חורף מושלג כמו זה שמכסה את העיר הלונדונית. חמישה משחקים מתוך השבעה שאמורים היו להתקיים נדחו. רק שניים נותרו - וביניהם זה שבו ארסנל אירחה את אברטון.
קריאות ״win arsenal, win win" מקבלות את פני התייר הנלהב שמרגיש כמו ילד בן שנתיים המלווה באביו אל עבר היציע. ״איזה באסה שלא השיגו לנו כרטיסים לשערים במרכז אה?...״, אני אומר לאבי, שממהר להעמיד אותי במקומי: ״על מה אתה מדבר? מה אתה חושב שזה כמו אצטדיון ר"ג? מפה בכל עמדה במגרש רואים מצויין. חוץ מזה אחרי שביטלו את כל המשחקים בליגה האנגלית תגיד תודה שלא ביטלו את המשחק הזה. אלוהים כנראה רצה שנראה אותו״.
63 אלף איש באו לצפות בקבוצות הללו, והכל מסודר להפליא. כבר מהירידה בתחנת arsenal ברכבת התחתית מקבלים את פנינו ביתנים למכירת חולצות וצעיפים ואפילו מגנטים של הקבוצה המארחת. 200 מטרים משם בהליכה קצרה ברגל ביחד עם עוד מאות אוהדים שהקדימו כמונו, נמצא האצטדיון המופלא.
עשרות אלפים אוהדים ותיירים מגיעים לצפות במשחק ונכנסים לאצטדיון בנינוחות ובמהירות שקצת מפחידה את מי שרגיל לבדיקות ביטחוניות וצפיפות בכניסה ליציעי בלומפילד. אני באינסטינקט מרים את ידיי בזמן שסדרן בריטי נחמד מברך אותי לרגל הכניסה למקדש. הוא קצת מובך, שואל אם הכל בסדר, ואני בחיוך של ״או קיי את הפדיחה שלי כבר עשיתי״, נמנע מלהסביר לו שזה הרגל מהכניסה למשחקים בארץ הקודש.
את רכבי ה״ווינר״ שמוצבים בדרך כלל מחוץ למגרשים בישראל מחליפים דוכנים מפוארים בתוך האיצטדיון של הימורים על תוצאות המחזור בליגה האנגלית כשבאופן מפתיע ליגת טוטו לא מופיעה.
תמונה אחת, ועוד אחת של היציע, ואחת אחרונה בשילוב עם כר הדשא וזהו. הכל מוכן. תעלו את השחקנים ותתחילו בחגיגה. אם כבר כדורגל אירופי אז שיהיה מלווה במזג אוויר אירופי עד הסוף. השלג לא הפסיק לרדת ועד למחצית הוא כבר צבע את כר הדשא בלבן, אבל למי אכפת. ההפך, בכיף, באנרגיות חיוביות ויהי מה!
זהו, זה מתחיל. בלי פאברגאס, אבל עם ארשבין ונאסרי וכל שאר הגדולים בגודל טבעי (טוב, האמת לא ממש טבעי מהקומה השלישית באמירויות). ההתרגשות בעיצומה. רגע לפני עוד הספקנו לפגוש בחור ישראלי בעפולה שרגע לפני שהוא חוזר ארצה אחרי חצי שנה בלונדון החליט לפנק את עצמו בכדורגל איכותי.
10 דקות עברו ואני לא ממש מתרכז במשחק. ״arsenal, arsenal, arsenal" קורא הקהל, ואני מרגיש כאילו אני צופה במשחק הפרו אבולושיין עם הקולות המוקלטים. פשוט מדהים.
אברטון עולה ראשונה ליתרון והקהל המקומי מקבל את הפיגור בג׳נטלמניות שמאפיינת רק את הבריטים. אין קללות. אין לחץ. אפילו נשמעים קצת צחקוקים. ״תגידו אתם אמיתיים. הלו! הקבוצה שלכם בפיגור מה קורה איתכם״. אני מנסה להבין והאוהדים כאילו שמעו את רחשי ליבי וענו בשירה אדירה. פשוט לא ייאמן.
"0:0 במחצית בבלומפילד״, עידכן אותי חבר בתוצאות מליגת העל, בדיוק כאשר דנילסון הקפיץ את האוהדים עם שער שיוויון. מחצית אחת מאחורינו.
״סליחה אדוני, אבל יש פה תור״, הסביר לי הסדרן עם הכובע המצחיק שהפנה את תשומת ליבי לתור העצום של מאות אוהדים שהשילוב של הקור והבירה לחץ להם על השלפוחית בדיוק כמו לי.
מנצלים את החום שבתוך האיצטדיון עד לשניות האחרונות לפני שחוזרים ליציע הקפוא והמושלג. ארסנל ממשיכה ללחוץ ועוד פעם צליל ההודעה. ״מכבי אחת אפס משער עצמי״, סימס לי החבר ואני מתחיל לתהות: אתה פה באמירויות וזה מה שמעניין אותך. מסתבר שקשה להתנתק.
העסק מתחיל להתחמם. ארסנל לוחצת בזמן שמכבי שומרת על היתרון. דקה 80 אברטון עולה ליתרון. מכבי שומרת על היתרון. איזה לחץ. ארסנל שולחת את כל התותחים קדימה.
כחלק מההרגל הנרכש מהארץ אני ואבי מתחילים לעשות את התנועה לכיוון היציאה דקה לסיום המשחק. ״רגע״, אני עוצר את אבי. ״ אנחנו בלי האוטו לאן אתה רץ אין פקקים, בוא נישאר רק להתקפה הזו״. רוזיצקי שיגר טיל פנימה! הקהל הלונדוני בטירוף ואני נזכר במה שאמר לי אבא לפני המשחק. אלוהים לא רק רצה שנראה את המשחק, אלא ידע בדיוק לאיזה משחק לשלוח אותנו.
בצעדים איטיים, ולא בגלל הקור, אנחנו יורדים בגרם המדרגות הארוך. עוד קפיצה קטנה לחנות המזכרות הענקית ויאללה לתחתית. איזה ערב?! שלג, איצטדיון אדיר, ארבעה שערים עם דרמה ענקית, כלום לא יכול להוריד את החיוך מהפנים, אפילו לא התור שמתחיל כ-100 מטר מהכניסה לתחנת הרכבת.
״מכבי ניצחו״, סיכם חברי במסרון את הערב האדיר ומחזיר אותי מהר לקרקע. שבוע הבא חוזרים לליגת העל המעובה עם קיזוז הנקודות. אוי, שכחתי שכואב לי הגרון.
