לחלקנו המחאות בצרפת עשויות להיתפס כמוזרות. חסר להם צרות שהעלאת גיל הפנסיה בשנתיים מוציאה את ההמון הזועם לרחובות? אך בפועל, המחאה הצרפתית חשובה מאין כמוה.
זכויות עובדים נרמסות מדי יום ביומו ברחבי העולם ובמקרים רבים ללא כל תגובה מצד המועסקים. המחאה הצרפתית איננה רק מחאה על שנתיים נוספות שיידרשו לתת בעבודתם לפני שיזכו בדמי פנסיה, אלא הפגנת כח המבהירה כי הפועלים לא יקבלו עוד פגיעה בזכויותיהם ללא תגובה.
אך לפעמים מעז יוצא מתוק, ודווקא החוק הדרקוני בצרפת עורר אצלנו, עורכי מערכת ONE, זכרונות מתוקים מכמה ספורטאים שיצאו לפנסיה הרבה לפני גיל 60 והיינו שמחים מאוד להחזיר לעוד כמה שנים של עבודה.
חלק מהספורטאים הנבחרים ממשיכים לעבוד, רבים מהם אף קשורים עדיין לספורט אך אנחנו מתגעגעים לראות אותם בדבר האמיתי. בועטים, רצים, מטביעים או קופצים למרחקים בלתי נתפסים ומספקים לנו עוד כמה מהרגעים המרגשים ביותר בחיינו.
אליסף דעואל – מייקל ג'ונסון
אוגוסט 1996, 2:30 בלילה, השעון המעורר מצלצל. אני מקיץ במהרה ומנסה לחפש בחסות העלטה את הכפתור שמפסיק את הצילצול, לעזאזל! מאיפה ירשתי את החוש הטכני המחורבן הזה?. אני לוחץ על השעון, הופך אותו, מסובב, מנער, מחפש רמזים נסתרים אך לשווא. בינתיים קולה של אימי בוקע מכיוון חדר ההורים: "אליסף?", היא קוראת לי. לעזאזל עם השעון המזורגג", אני אומר לעצמי.
כעת כמו שוער העומד בפני כדור עונשין מהנקודה הלבנה, אני נאלץ לקבל החלטה. דילמת האסיר שלי מורכבת מאין כמוה, אם אענה לאימי ואזדהה בשמי, הרי שהמשחק נגמר עבורי, אין סיכוי שהיא תאפשר לעולל הקטן שלה לראות טלוויזיה בשעה מאוחרת שכזו. לך תסביר לאמא שנולד לה בן דפוק, כשכולם מעריצים את רונאלדו, הוא חולם בלילה על מייקל ג'ונסון, כשכולם מדברים על המונדיאל, הוא כבר חושב שנתיים קדימה על האולימפיאדה.
מצד שני, אם לא אענה בכלל, היא עשויה להיכנס לבהלה ואז כשתמצא אותי מול המרקע מצבי יהיה אף חמור יותר. אני הולך על כל הקופה ופותח בריצה, המטרים הספורים מהחדר שלי ועד לסלון מעולם לא נראו ארוכים יותר. אני מדליק את הטלוויזיה, האצנים עדיין מתחממים בעמדות הזינוק, עוד לא פיספסתי כלום, אני נושם לרווחה.
בינתיים גם אימי הפסיקה לקרוא לי, נרדמה כנראה, הכל משחק לטובתי. "יאללה רק תעשה את זה מהר", אני מנסה לדבר אל ליבו של מייקל ג'ונסון שעושה את הכנותיו האחרונות לפני גמר ה-200 מטרים. כנראה שהקשיב לי, הוא עושה את זה מהר, מאוד מהר. בסגנון הברווזי הייחודי והמושלם שלו, הוא פותח מבערים, יש תחושה של שיא עולם, כשהוא מגיע לישורת כבר ברור שהוא לא יסתפק בפחות. אבל רק כשהוא חוצה את קו הסיום אני מבין שחזיתי בהיסטוריה, 19.32, 34 מאיות הוא גילח משיא העולם שלו. בלתי נתפס. השיא שלא יישבר לעולם, נהגו לכנות אותו, עד שבולט בחר להמציא את ריצות הספרינט מחדש.
לרגע שכחתי לחלוטין שאני אסיר במחתרת, שלילד בגילי הימצאות מחוץ לחדרו בשעה כזו היא בגדר הפרה של תנאי מעצר, אני משחרר צרחה אדירה לאוויר. הפעם אימי כבר מתעוררת לגמרי. היא זועמת. אני חוזר אל חדרי בחזה מורם, כמו אסיר פוליטי אשר משוכנע בצדקת דרכו, ההיסטוריה תסלח לי, אין לי ספק בכך.
גיא וקנין – ראובן עטר
כבר מהרגע הראשון התאהבתי. בעצם, איך אפשר שלא? יכול להיות שהיו וישנם שחקנים גדולים ממנו, אך לא היה ולא יהיה שחקן כמו ראובן עטר. הקטנצ'יק עם התלתלים, לפי עזר ויצמן, הוא הכדורגלן המושלם לטעמי. מראה לא שגרתי, טכניקה בלתי נגמרת, בעיטה אדירה, סגנון משחק ייחודי ומלהיב וכמובן, מספר 10 על הגב, שכל-כך מתאים לו.
כמה זמן תושבי קרית אליעזר לא שמעו "וואו" אדיר מהאצטדיון אחרי מסירת עקב או שער מדהים? בימים בהם ברק ומכבי חיפה הם שני דברים נפרדים, אין מתאים מ"רובן" לחזור למדים הירוקים. השחקן שסחף אחריו אלפי אוהדים שעד היום חולמים על עוד עשר דקות איתו במגרש והיה קונצנזוס בכל קבוצה בה שיחק, פשוט חסר לי.
מור מרקוס - ג'ורג' וואה
קצת רקע על גדול שחקני יבשת אפריקה בכל הזמנים. וואה הפך למושא הערצה כל כך גדול ארצו, ליבריה, מדינה בה תוחלת החיים מגיעה ל-44.7 שנים בלבד, וכמעט נבחר לעמוד בראש המדינה. החלוץ, שעבר בקבוצות כמו מילאן, מנצ'סטר סיטי וצ'לסי, זכה בתואר שחקן השנה בעולם של פיפ"א וכן, בכדורגלן השנה באירופה ובאפריקה. וואה הוא השחקן היחיד שזוכה בתואר שחקן השנה מטעם פיפ"א שלא שיחק במונדיאל עם נבחרתו. שחקן העבר בן ה-44, המיר את דתו מנצרות לאיסלאם ואחרי עשר שנים, שב בחזרה לדתו המקורית. עד היום, פועל וואה על מנת ליצור שיוויון בין הדתות.
הסיבה העיקרית שהייתי רוצה שהשחקן יחזור לשחק כדורגל היא לא כדי לצפות בו מבקיע שערים כמו שעשה בעבר, אלא מסיבה קצת שונה ומוזרה יש לומר. בשנת 1998 יצא אחד ממשחקי המחשב הגדולים בכל הזמנים לדעתי, פיפ"א 98', גירסת המונדיאל. אחת ההנאות גדולות שלי מהמשחק היתה לבחור את נבחרת ליבריה (אל תשאלו אותי למה דווקא אותם) ולהוליך אותם עד לזכיה בגביע העולמי, כשג'ורג' וואה עזר לי וכמובן הבקיע את כל השערים בטורניר.
בני גלובינסקי – אריק קאנטונה
"1966 היתה שנה נפלאה לכדורגל האנגלי. אריק קאנטונה נולד", גרסה פרסומת שחוקה אך מבריקה של נייקי. הגאון הצרפתי עם הצווארון המורם נבחר ברוב המשאלים לשחקן הגדול ביותר של מנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים ולמרות שהוא לא מלך השערים של השדים האדומים (בובי צ'רלטון), לא לקח הכי הרבה תארי פרמייר ליג (ריאן גיגס) ולא זכה עם הקבוצה בליגת האלופות (פרש שנתיים לפני כן), האוהדים עדיין צועקים בכל משחק באולד טראפורד את קריאת ה"או-אה קאנטונה" המפורסמת.
באופן אישי, אני מרגיש בר-מזל שנפלה בחלקי הזכות לראות אותו משחק ומבקיע. כל נגיעה בכדור של מספר 7 לוותה בקולות התרגשות של הקהל שעדיין מעריץ את האדמה עליה הוא דורך. קאנטונה ייזכר תמיד כמי שהוביל את התפנית והחזיר את מנצ'סטר יונייטד לזירה המרכזית של הכדורגל האנגלי והאירופי לאחר 25 שנות יובש. בימים של חוסר מנהיגות בצד האדום של העיר מנצ'סטר, אף אחד לא היה מתנגד לקאמבק של קאנטונה, אפילו רק למשחק אחד.
יזהר קישון – ג'ונתן אדוארדס
בקושי בן 11 הייתי כאשר ישבתי לצד אמא ואבא בסלון לצפיה משותפת באליפות העולם באתלטיקה, אוגוסט שנת 1995. לצד המון ספורטאים מדהימים ששרפו את מסלולי הריצה ואת בורות הקפיצה בגטבורג, רובם ככולם אפריקנים או אמריקנים, ניצב לו בגמר הקפיצה משולשת גם אחד, רזה, לבן, גבוה, שיער מאפיר ולא, זה לא היה מוראד מגמאדוב.
ג'ונתן אדוארדס, קופץ המשולשת הבריטי היה אז כבר לא צעיר, בן 29, ואת הקפיצה הראשונה שלו בגמר לא אשכח בחיים. 18.16 מטרים קפץ הבריטי הצנום (מבחינתי הוא ריחף באוויר ולפעמים אני מאמין שעדיין לא נחת), עבר לראשונה בהיסטוריה את גבול 18 המטרים וגרם לי לתפוס את ראשי בתדהמה. בזה לא נגמרה החוויה שסיפק הקופץ הבריטי, שחיכה בדיוק 20 דקות לפני שניפץ את מחדש את השיא והעמיד אותו על 18.29 מטרים, שיא שנחשב לבלתי שביר עד היום.
בעוד פחות משנה תיערך אליפות העולם בדגאו שבדרום קוריאה. נכון שקרל לואיס, חאבייר סוטומאיור וסרגיי בובקה כבר לא יהיו שם, אבל היחיד שבאמת יחסר לי, וחסר לי כבר יותר משבע שנים, הוא ג'ונתן אדוארדס.
שלום לוי – אבי נמני
שנתים וחצי כבר עברו מאז הפרישה של אבי נמני, השחקן שגדלתי עליו, זה שנהנתי לראות אותו משחק וכן אני לא מתבייש לומר שהזלתי דמעה במשחק שבו הוא פרש. 15 שנה ראיתי את מספר 8 מלהטט בכדור, מבשל שערים וכובש בצרורות.
הייתי מתרגש בתור ילד להצטלם איתו ולבקש חתימה וגם שהוא חתם באתלטיקו מדריד הספרדית, התקשרתי לברך וכמו תמיד הוא התייחס אלי כמו שהוא מתייחס לכל האוהדים כשווים ובלי טיפה של התנשאות.
אני לא אשכח את השערים המכריעים שלו שנתנו לי רגעים של שמחה ולצערי אני גם לא אשכח את השנה וחצי בה הוא שיחק בבית"ר ירושלים, תקופה שהייתה עבורי כמו סיוט רע. החזרה שלו למכבי אחרי הגלות בירושלים, הייתה מאוד מרגשת, כמו תחושה של בן משפחה שחזר הביתה.
תמיד אתגעגע לרגל שמאל האימתנית, למנהיגות על המגרש, לגולים היפים ובעיקר לאצילות הנפש שיש בו. עד היום בכל משחק אני נותן הצצה קטנה ליד הספסל רק בשביל לראות אותו. ככה זה כשאוהבים.
גבי חביב - גבריאל בטיסטוטה
עד היום לא מובן לי איך אף קבוצה גדולה לא הצליחה לשים יד על החלוץ הכי גדול של נבחרת ארגנטינה בכל הזמנים. גבריאל בטיסטוטה אמנם זכה באליפות איטליה עם רומא וגם הניף את הגביע במדי פיורנטינה, אבל עשר שנים במדים הסגולים עצרו במידה מסוימת את היכולת שלו להתפתח.
בטיסטוטה, שזכה לכינוי "בטי-גול" היה מכונת שערים בלתי ניתנת לעצירה. הוא הבקיע 168 שערים ב-269 הופעות בפיורנטינה. היום, שחקן כזה היה נחטף מיד לבאיירן מינכן במקרה הגרוע, לצ'לסי, מנצ'סטר, ריאל או בארסה במקרה הטוב.
בלי להגזים, לא היה חלוץ כזה ב-30 השנים האחרונות. כמעט ולא היו לו תקופות חלשות וגם כשהיו לו פה ושם משחקים בינוניים, הוא מיד פיצה על זה באיזה צמד מרשים. בכלל, עצם העובדה שהוא הוביל את פיורנטינה לגביע אומרת הכל.
לדעת שלא הצלחנו לראות אותו ברמות הגבוהות של ליגת האלופות משאירה בפה טעם של החמצה.
גל קרפל - מייקל ג'ורדן
מה זה ספורטאי? אדם שעובד ללא הפסקה ולא מוכן להתפשר עד שום דבר מלבד ניצחון, נותן את הנשמה על המגרש ושם את האינטרס הקבוצתי מעל הכל.
מייקל ג'ורדן הגיע ל-NBA בשנת 84/5 ומלבד פציעה אחת בשנתו השנייה, מספר 23 החמיץ שבעה משחקים (!!) בלבד בתשע עונות בליגה (82 משחקים בעונה), בשבע מהן קלע יותר מ-30 נקודות בממוצע למשחק (ופרש בפעם הראשונה עם ממוצע של 32.8). הוא גם היה ממובילי הליגה בחטיפות למשחק ובעיקר הצטיין בקליעות עם הבאזר.
כבר בשנתו השלישית של ג'ורדן בליגה היה ברור לכולם שמדובר בשחקן מזן אחר, אך למרות שלקחו לו שבע שנים להביא אליפות (שאחריה הגיעו עוד 5), הוא לא עזב את הבולס והתעקש להישאר בה עד שהיא תהיה טובה מספיק לאליפות.
בניגוד ללברון ג'יימס ואחרים, ג'ורדן לא היה עושה שואו לקהל בכל רגע והתרכז בעיקר במשחק ובניצחון. "אלוהים" ניסה לשחק קצת בייסבול, פשוט כי הוא אוהב ספורט, וחזר לעוד שלוש עונות של אליפויות ונתונים מדהימים, בסופן רץ לחדר ההלבשה מחובק עם הכדור ובוכה על מות אביו. לא היה ולא יהיה ספורטאי כל כך טוב ומרגש, ווינר אמיתי.
אסף לירן - רומאריו
וידוי: אני שונא את רומאריו. במשך כחודשיים, הוא הרס לי את משמרות הבוקר בעבודה על בסיס כמעט שבועי וגרם לי לקלל את הרגע שבו התעוררתי רק כדי לראות שהוא נותר על 999 שערים. ביקורות עוקצניות, החמצות מסמרות שיער והרחקות מקו השער עיכבו את הרגע ההיסטורי, אבל ב-21 במאי 2007, זה הגיע, 57 ימים של סבל הגיעו לקיצן.
ההתנהלות של הברזילאי, שספר בין 1,000 שעריו גם גולים במשחקי ידידות ובקבוצת הנוער שבה שיחק, פגמה מעט בקריירה המופלאה שלו בעיני רבים, אבל לי הוא גרם לשפשף את העיניים פעם אחר פעם בימי הדרים-טים של ברצלונה הגדולה באמצע שנות ה-90. היה לו אופי כובש (תרתי משמע), הוא לא ראה אף אחד ממטר והיה לו סיבוב קטלני, על המקום, שהפיל הרבה שומרים במלכודת. כולם ידעו מה הוא הולך לעשות, אבל אף אחד לא ידע איך לעצור את זה.
רומאריו שיחק רק עונה אחת שלמה בקאמפ-נואו, אבל הוא הספיק לכבוש בה 30 שערי ליגה, חצי מהם היו בשלושערים, כולל שלישייה מחשמלת לרשת של ריאל מדריד בקלאסיקו הגדול של בארסה, שנגמר ב-0:5. יוהאן קרויף אמר שהוא "גאון רחבה" ודייגו מראדונה הבטיחו לו מקום בנבחרת החלומות שלו, אבל המשפט הבא, שנבחר על-ידי משתמש כחתימה באחד הפורומים, מסבירה את האגדה בצורה הכי טובה: "אם היה מותר ליריבים להשתמש בידיים כדי לעצור את רומאריו, הם היו משתמשים בהן כדי להתפלל".
עומר תדמור - אהוד כחילה
אין עוררין על חשיבותו של החוטם. מלבד התסביכים מהם סובלים בכל המגדרים בעם הנבחר היושב בציון באשמת החלק הנבחר בטריו המפורסם עם האוזן והגרון, ממלא האף חלק חשוב באנטומיה האנושית ובתרבותה. גוגול כיבד אותו במחזה על שמו, וה"נוז ג'וב" הוא גורם רציני בהגדשת הכיס של מנתחים פלסטיים שונים המנסים למחוק מהתודעה הקולקטיבית את ברברה סטרייסנד ודומותיה החינניות.
סיפורנו עוסק באדם שונה. זה שוויתר על האף ובחר במיתוס. המשפט "אהוד כחילה לא שבר את אפו במשחק אמש", עשוי היה להיות נדיר יותר בתקופות מסוימות מאשר מקבילו החיובי. ממיטב פציעות כחילה: אף שבור במשחק ידידות (!) בו ניצחה בית"ר 0:7 את קרית שמונה, פציעה דומה באימון הפועל פ"ת ובונוס למיטיבי לכת: כחילה אף שבר את ידו של הכוכב סטפן שאלוי במהלך משחק כדוריד. אם זה לא שחקן טוטאלי, אני לא יודע מה כן.
מובן שהגוש הסחוסי והמרוסק שבמרכז פניו של אחד הבלמים הגדולים והיותר אנדר-רייטד שכיבדו את המדשאות בארצנו איננו הסיפור עצמו. הבחירה בשחקן המזוהה עם בית"ר ירושלים, מהפחות חביבות עליי בקבוצות ישראל, אינה פשוטה כלל ועיקר. מי שגבר בפוטו פיניש במירוץ שבראשי על שלום תקווה הנערץ, מסמל גישה אחרת למשחק. זו שהתפגרה מזמן.
אצל כחילה הקרחת נשארה קרחת, למרות השנים שחלפו. עלי השתלט ההגיון וכיום אני כבר לא מאמין שאלטרואיזם הוא בהכרח דבר חיובי. אם אחלה למשל, לא סביר שתתפסו אותי מתקתק במרץ על המקלדת במערכת ONE, ולא מתוך התחשבות בשכני.
האיש שעומד בדד על קו השער, מישיר מבט לחלוץ שעבר את השוער ומקבל בהבנה את הכדור הטס במהירות אדירה לעבר פניו, העיקר לא לחטוף, הוא הגיבור שאף אחד כאן כבר כנראה לא יהיה ואולי לא צריך להיות, אבל הוא גם זה שצריך להזכיר לשחקן הישראלי את מה שכבר אינו מנת חלקו. רבאק, תשקיעו קצת.
אלחנן מלמוד - עודד קטש
כשביקשו ממני לבחור את הספורטאי שאני רוצה שיחזור מפרישה, מיד ידעתי מה תהיה הבחירה שלי, ולא רק בגלל שהוא זה שגרם לי להתאהב בכדורסל. הרי החיים של שנינו משיקים ביותר מנקודה אחת.
אם זו העובדה שסבתא שלי עבדה במפעל אותו ניהל אבא שלו, רפי, ואפילו היתה בברית שלו, תגלית מרעישה מבחינתי באותו זמן. או אותו חבר בתיכון, שאביו היה הסוכן שלו, והיה לוקח אותנו לאימונים של קבוצתו ואף מסדר לנו כרטיסים לשער תשע. אני לא אשכח את הדמות הדקיקה הזו, שברירית אפילו. זה האיש שמקרקס את כל אירופה? שאלתי את עצמי.
אבל מעל הכל זה היה הדמיון שלי שניצת בכל פעם מחדש. אם זה כשהציג לכולנו בפעם הראשונה את ההטעיה היוגוסלבית ואנחנו ניסינו לחקות אותה אחר כך על המגרש, או כאשר ביצע את ה"ספליט" המפורסם שלו בפיק-אנד-רול. כישרון כזה בא פעם בכמה דורות, ועוד הוא אחד משלנו? הוא סיפר פעם בראיון שבדמיון שלו הוא עדיין משחק כדורסל. גם אצלי בדמיון הוא עדיין משחק. הוא שוב ממציא עוד תנועה גאונית, מדלג בקלות בדרך לעוד שתי נקודות ואני בשער 1 שר עם כל הקהל "עודד, מלך ישראל, חי, חי וקיים, עודד מלך ישראל חי חי וקיים....".
