אין קלישאה יותר חבוטה מאשר זו שקוראת "לא לערבב בין ספורט לפוליטיקה". בבסיסה, יש את המחשבה (הנאיבית) שספורט הוא מציאות אלטרנטיבית - יקום מקביל, שבו המחשבות והחששות והפחדים של החברה לא מחלחלים אליו. אבל בפועל, הוכח פעם אחר פעם שהספורט תמיד, בסופו של דבר, מכיל אליו גם את הסכסוכים שבחוץ - את המלחמות, את הדעות הקדומות, את כל מה שהופך אותנו לבני אדם.
הספורט שיכול גם לאחד בינינו, לעתים גם עומד בינינו - כאשר המלחמה בוערת בחוץ, והרגש באותה מידה בוער מבפנים. עכשיו, זה הופך להיות אקטואלי שוב עם המלחמה בעזה - והעובדה שספורטאים, משני צידי המתרס, יוצאים החוצה ואומרים בגלוי את דעתם.
המקרה של נוסייר מזראווי, מגן נבחרת מרוקו ובאיירן מינכן, שתמך בפלסטינים (וכתוצאה ישירה, גם בחמאס) - מול דניאל פרץ, השוער הישראלי שעמד לצד מדינתו, הוא מקרה אופייני לתקופה. מקרים שבהם מועדוני ספורט ונבחרות צריכים לחשוב טוב טוב איך לרבע את המעגל - איך גורמים לשחקנים משני צידיו של סכסוך פוליטי, לשחק ביחד למרות הכל?
צריך להודות - בכדורגל המועדונים, בדרך כלל אין דילמה שכזו. הקשר בין המועדונים למדינות שמהן הם מגיעים הוא רופף למדי, אם קיים בכלל. השחקנים הם גם ככה ישויות עצמאיות, והכסף הגדול שנזרק עליהם בדרך כלל מרגיע את הרצונות לצאת עם מסר נוקב. באופן אבסורדי, דווקא בתוך נבחרות לאומיות אנחנו רואים יותר ויותר סכסוכים פנימיים - בין השחקנים לבין עצמם ובינם לבין הקהל, סביב סוגיות פוליטיות. הנה שלושה מקרים בהם זה קרה, ואיך זה נגמר בסוף.
דראז'ן פטרוביץ' נגד ולאדה דיבאץ
לפני 13 שנה, שודר ברשת "ESPN" הסרט התיעודי "פעם אחים" (Once Brothers). סיפורם של שחקני כדורסל שהיו החברים הכי טובים שאפשר לדמיין, אבל דבר אחד עמד ביניהם - מלחמה. ולאדה דיבאץ היה סרבי שנולד בפריפולייה. דראזן פטרוביץ' נולד בשיבניק, קרואטיה. אבל שניהם שיחקו תחת אותו הדגל - בנבחרת יוגוסלביה. ארבע שנים פטרוביץ' ודיבאץ שיחקו ביחד, והשיא הגיע - באופן אירוני - רגע לפני הפירוק הגדול.
באליפות העולם 1990, יוגוסלביה היתה נבחרת בלתי נתפסת. יחד שיחקו פטרוביץ' ודיבאץ יחד עם סוללת כוכבים שכללה גם את טוני קוקוץ', זוראן סאביץ', יורי זדובץ', ז'ליקו אוברדוביץ' (לימים המאמן הגדול) ואפילו ראדיסב צ'ורצ'יץ' - שיום אחד ישחק בישראל. אי אפשר היה לעצור את היוגוסלבים, שלמרות המלחמה שכבר אז היתה קיימת, התאחדו על מנת לזכות בתואר בקלילות ולהביס את ברית המועצות בגמר. על אף חילוקי הדעות הפנימיים, לפחות על המגרש בארגנטינה - יוגוסלביה נראתה מאוחדת.
אלא שלאחר החגיגות בסיום, אוהד אחד פרץ לפרקט כשבידו דגל קרואטיה. דיבאץ ראה את הדגל, חטף לו אותו מהידיים וזרק אותו הצידה. לימים, הוא הסביר שרצה לשמור על המדינה מאוחדת - הרי כולם משחקים תחת הדגל המשותף. פטרוביץ' הקרואטי חשב אחרת. השניים הסתכסכו, ונוצר נתק עמוק שנמשך עד מותו הטראגי של פטרוביץ' ב-1993, בתאונת דרכים. דיבאץ ניסה מספר פעמים להסביר את עצמו, ללא הואיל. שנתיים אחרי אותה אליפות, יוגוסלביה חדלה מלהתקיים - קרואטיה זכתה לעצמאות, לה ולסרביה יש שתי נבחרות נפרדות. רק הסכסוך הישן הזה, עדיין עמד בין שני החברים הטובים.
ג'רארד פיקה נגד נבחרת ספרד
גם נבחרת ספרד בכדורגל היא עוד דוגמא שכזו - למדינה שכוללת בתוכה לאומים רבים: באסקים, קטאלנים וקסטיליאנים שמצטופפים יחד תחת דגל אחד, על אף הסכסוכים המדממים בין הצדדים. ולמרות חילוקי הדעות הללו, ספרד הצליחה להתמודד לא רע - אפילו לזכות בשלושה תארים בינלאומיים רצופים: יורו 2008, יורו 2012 ובתווך הזכייה הבלתי נשכחת בגביע העולמי בדרום אפריקה 2010.
אבל למרות האידיליה הזאת, היה אדם שהצליח לעמוד במוקד המחלוקת - וזהו הבלם ששיחק בברצלונה. כי כשהוא לבש את מדי נבחרת ספרד ושיחק במדריד, הוא ספג לא מעט שריקות בוז מהקהל המקומי - קהל האוהדים שלו. היו כאלה ששייכו זאת לעובדה שהוא אחד השחקנים המזוהים עם ברצלונה ושהם אוהדי ריאל, אבל ייתכן וזה קשור גם לעובדה שפיקה הוא קטאלני מוצהר - אפילו כזה שבעבר הביע תמיכה בהתפלגות של הקטאלנים מספרד.
בנוסף, היו לו שורה של התבטאויות לא מוצלחות נגד ריאל ושחקניה (שותפיו לנבחרת) בעבר - ואפילו סרחיו ראמוס, חברו למרכז ההגנה בלה רוחה, אמר פעם ש"ההתבטאויות שלו לא עוזרות למצב". בסופו של דבר, פיקה שם לזה סוף כשפרש מהנבחרת ב-2019, שלוש שנים לפני שפרש ממשחק פעיל לחלוטין. אבל גם הדוגמא שלו מזכירה לנו, שלפעמים גם הדגל המשותף וההמנון לא יכולים לאחות את הקרעים שבלב.
ירוסלב ראקיצקי נגד נבחרת אוקראינה
עד הסערה האחרונה בעזה, המלחמה האחרונה שהסעירה את העולם היתה באוקראינה - כאשר רוסיה של ולדימיר פוטין החליטה לכבוש את המדינה השכנה. גם עולם הספורט, כמובן, הושפע מהצעד הזה - רוסיה מושעית עד היום מכל פעילות ספורטיבית, ואוקראינה זכתה להזדהות מרשימה מצד כל מי שאתם יכולים לחשוב עליו. אבל יש את מי שנותר באמצע - כדורגלנים אוקראינים שמשחקים בקבוצות רוסיות. איך אפשר ליישב את העובדה שאתה משחק ומתפרנס ממדינה שתוקפת את אחיך?
מי שאצלו לא היתה דילמה היה ראקיצקי - שלא רק שיחק בזניט סנט פטרסבורג, תוך כדי התקפות של רוסיה על אוקראינה, אלא גם תמך במדיניות של רוסיה והנשיא פוטין. יבגני לבצ'נקו, כדורגלן אוקראיני לשעבר, אמר ש"ראקיצקי הוא שחקן טוב, אבל אין לו מקום בנבחרת אוקראינה". ראקיצקי, בסופו של דבר, נאלץ לפרוש מהנבחרת - וציין ששיקולים לא ענייניים עמדו בבסיס ההחלטה שלא לזמן אותו. מאוחר יותר הוא עזב את זניט ופרסם פוסט הקורא להפסיק את המלחמה. כשהרוח מסביב היתה קשה, גם הכדורגל בסופו של דבר נפגע. היום, אגב, ראקיצקי משחק בשחטאר דונייצק.
אז מה למדנו? שעד כמה שנרצה להתייחס לכדורגל כמעין מציאות חליפית, או אסקפיזם - הוא בסופו של דבר משחק מבוסס רגש. ורגשות יש מכל הסוגים, כולל גם רגשות לאומיים ופטריוטיים. אי אפשר לנתק את הכדורגל מהחברה שבתוכה הוא פועל. ואת זה גם כדורגלנים יצטרכו לדעת, בבואם להביע את דעתם - לכל מילה, בטח בתקופה הקשה הזאת, יש השלכות.
