הסיפור של ברק בכר הוא סיפור מעורר השראה. סיפור על אדם בן 43 שכל חייו לא הפסיק לשבור תקרות זכוכית; עלה מדרגה ועוד מדרגה בסולם, בלי שהיה לו אף פעם איזשהו קסם גדול מדי. רק בגלל העבודה הקשה, החריצות וגם היכולות האישיות שלו. יש כאלה שקודם יש להם כריזמה ואחר כך עושים איתה משהו - בכר קודם כל עשה, ואז הכריזמה והקסם כבר באו מאליהם.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך גם להודות שגם סיפורים טובים אפשר לספר יותר מדי. ואת הסיפור של ברק בכר בכוכב האדום בלגרד, חייבים להודות, סיפרנו עד לעייפה. גם אם מכירים במשמעות ההיסטורית שלו - מקרה נדיר של מאמן שמפלס את דרכו אל הכדורגל האירופי, וגם אם לוקחים בחשבון את מה שיש לבכר ואי אפשר לקחת ממנו - האמפתיה האישית והחיבה המסוימת של רוב שוחרי הכדורגל הישראלי כלפיו (בטח אחרי שהוא כבר לא מאמן בישראל).
כי ספק אם יש איזשהו אספקט בחייו של בכר בבלגרד שתקשורת הספורט הישראלית לא התנפלה עליו כמוצאת שלל רב. נדמה שרק צירוף המילים "ברק בכר" באיזשהו אתר סרבי מיד מדליק אצלנו את כל הנורות האדומות - בין אם מדובר באירוע חשוב או פחות חשוב. כל ציטוט מקרי בידיעה על משחק אימון במחנה אימונים בטרנסילווניה הופך מיד לכותרת ראשית, כל מחמאה שקיבלה הקבוצה שלו מיד מקושרת ישירות אליו והופכת מיד להתראה, מספיק שמתישהו ייזרק לאוויר השם "ברק בכר" - ואחד מכלי התקשורת בישראל כבר יהפוך את זה לאייטם. מגול באימון ועד חציית כביש.
אבל בשביל להבין את מה שעומד מאחורי הבהלה לבכר, צריך לחזור קצת אחורה: משחר ימיה של הציונות, בטח מאז הקמת המדינה, תמיד עסקנו במקומנו תחת השמש. מצד אחד סיפרנו לעצמנו שאנחנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ומצד שני תמיד רצינו לדעת - גם אם בסתר ליבנו - האם אנחנו מקובלים בעולם.
ככל שהתקדמנו והתפתחנו, מצאנו לעצמנו את הספורט - כלי נהדר שבמסגרתו מדדנו את אהבת העולם אלינו. שלחנו את "האנשים שלנו", המובחרים והיפים שהתמודדו בתחרויות הבינלאומיות (בין אם זה שירה בתחרות מוזיקה אירופאית או קפיצה במוט) ושימשו "שגרירים", כאלה שהעלו את קרנםה של המדינה שלנו - ושלנו ממש - בחו"ל. וכך, קיבלנו את מכבי תל אביב של שנות השבעים, זו שנאבקה בשם דגל המגן דוד ב"דב הרוסי" ובעולם האנטישמי, את יזהר כהן שכבש את אירופה עם "אבניבי" ואת הספורטאים האולימפיים שהביאו לנו מדליות ותפסו כותרות בעולם.
ואחר כך, כמובן, הגיע גם הכדורגל - שנות השבעים היו ההתחלה של הרגע שבו שחקנים ישראליים בודדים חצבו את דרכם אל לב הענף - הכדורגל האירופי. מוטל'ה שפיגלר שיחק עם פלה, שמוליק רוזנטל בגרמניה, בהמשך אלי אוחנה זכה בגביע אירופה עם מכלן, אבי כהן ז"ל ורוני רוזנטל (יבדל"א) אפילו לקחו אליפות עם ליברפול. כל הישג כזה ריגש כאן, בארץ, בגלל שזה היה כל כך נדיר. אפילו בשנות התשעים, כולנו התקבצנו סביב המסכים כדי לראות את אייל ברקוביץ' וחיים רביבו מלהטטים כל יום ראשון אחר הצהריים, מגשימים את החלומות שאנחנו הקטנים לא נצליח לעולם להשיג.
אבל מאז, חייבים להודות, עברו הרבה מים בתמזה - ובירקון. המציאות שבה ספורטאים ישראליים משתתפים בתחרויות אירופאיות היא ממש לא נדירה: אם פעם, היו אצלנו שלושה או ארבעה שחקנים ישראלים שמשחקים בחו"ל, בעונה הקודמת היו לא פחות מ-44 כדורגלנים שונים ששיחקו מחוץ לארץ. הסיבה העיקרית לכך היא שכבר לא מדובר בביג דיל - כמו שעובדי הייטק מוצאים את עצמם עושים "רילוקיישן" למדינה אחרת, כך גם כדורגלנים, בוודאי בתקופה שבה אנחנו חיים בעולם גלובלי, וכל גול ששחקן נותן בנוער של נס ציונה יכול להגיע בקלות לסקאוט שיושב בעיר התאומה שלה, פרייברג בגרמניה. כן, עשיתי גוגל.
אבל יש מקום אחד שבו, עדיין, כל גול של שחקן ישראלי הוא סיבה לפליאה ולתשואות רמות: תקשורת הספורט כמובן. ולא משנה אם מדובר בשחקן משמעותי באמת, כמו מנור סולומון, או בשחקנים הרבה פחות משמעותיים - בכל פעם, אנחנו תמיד נעקוב, בעיניים נוצצות מהתרגשות, אחרי "הנציגים שלנו בחו"ל". אפילו נתנו להם שם מרגש והירואי, "ליגיונרים". כאילו מדובר בלוחמים ללא חת, ולא בכדורגלנים שעושים סיבוב בפולין כדי לקבל חוזה משודרג במ.ס. אשדוד בעוד שנה וחצי.
וכך הספורט סוגר מעגל: אם פעם השתמשנו בו כדי לשבור מחיצות, ולייצג את הישראליות בעולם - היום אנחנו משתמשים בספורט כדי לחזור לתחושה החמימה והנוחה של פעם. לימים שבהם היינו מדינה קטנה מוקפת אויבים, ושמדי פעם יש לנו איזה כוכב ספורטיבי שמראה לגויים מה זה.
וזאת הסיבה שאנחנו כל כך משתוקקים לכל ידיעה על ברק בכר, או דני אבדיה, או סולומון - אנחנו נואשים כל כך לקבל את האישור הזה מהעולם שאנחנו בסדר, שגם מחמאה על חילוף במחנה אימון יכולה להספיק. נדמה לי שאם יש משהו שלמדנו לאורך השנים, זה שאת המקום שלנו בעולם הרווחנו יפה מאוד.
והעיסוק הזה, בבחורים שלנו בחו"ל, הוא בסופו של דבר גם טבעי: לא אשכח את הרגע שבו ראיתי את חצי גמר ליגת האלופות בין צ'לסי וליברפול ב-2008 (אברהם גרנט על הקווים של צ'לסי, בניון בהרכב של ליברפול - כן, גם אני הייתי פרובינציאלי) דרך הערוץ הגרמני, כי המשחק לא שודר בארץ. למרות שעל המגרש היו כמה מהשחקנים הטובים בעולם, עדיין המצלמה הגרמנית התמקדה בכדורגלן הגרמני - מיכאל באלאק. כאלה אנחנו כבני אדם, גרים בתוך עצמנו.
אבל נראה לי שאם יש משהו בוגר לעשות, זה לפגוש את הכדורגלנים (או המאמנים) שלנו בחו"ל כשהם באמת משיגים משהו. כשהם זוכים בתואר, או כובשים נגד קבוצה גדולה, או משיגים מדליה, או זוכים באירוויזיון. אז, החגיגה הלאומית היא מבורכת. אבל ההגדלה של כל דבר שישראלי עושה בחו"ל, גם אם לפעמים הוא סתמי לחלוטין, יכולה לפעמים די להביך.
אז אפשר לוותר על המעקב הצמוד אחרי הליגיונרים - נראה לי שגם הם יסתדרו טוב בלעדינו. כשהם יגיעו להישגים גדולים באמת, אנחנו נדע לפגוש אותם טוב מאוד. ולקפוץ להם על המדליות.
