אין אוהד כדורגל בברזיל שלא יודע בעל פה את תאריך הלידה של מתאוס אוליביירה: 7 ביולי 1994. הילד השלישי של בבטו נולד בריו דה ז'ניירו. יומיים לאחר מכן, במרחק של 8,400 ק"מ בדאלאס שבארצות הברית, אבא בבטו הכניס את הילד להיסטוריה באחד מרגעי הכדורגל המזוקקים והמרגשים בתולדות הגביע העולמי. חגיגת "נענוע העריסה".
בבטו נכח בלידה של שני ילדיו הראשונים והעובדה שלא יכול היה הפעם לשהות לצד רעייתו גרמה לו לעשות מעשה. "יום לפני המשחק, כרעתי ברך וביקשתי מאלוהים שייתן לי הזדמנות לכבוש שער לכבוד הבן שלי כי הייתי חייב לבצע מחווה", סיפר השנה בחגיגות 25 שנה לשער ההוא ברבע הגמר המונדיאל.
זה קרה בדקה ה-63. רומאריו העלה את ברזיל ל-0:1 על הולנד 10 דקות מוקדם יותר. כדור ארוך ננגח לעבר בבטו, הגנת הולנד חלמה והוא השתלט, עבר באלגנטיות את אד דה חוי, העביר את הכדור לימין וגלגל אותו לרשת החשופה. חיוך גדול התפרס על פניו כשהוא רץ לעבר דגל הקרן ונענע את ידיו לצדדים כמנסה להרדים תינוק דמיוני.
"רצתי לחגוג, הסתכלתי לצד אחד ואז לשני וראיתי את רומאריו ומאזיניו עושים את אותו הדבר. זה היה משהו משמיים, מהלב, ספונטני. לכן החגיגה הזאת נכנסה להיסטוריה", סיפר. מבחינתו, רגע החגיגות היה כאילו: "מתאוס הוטבל על ידי אלוהים".
רומאריו ובבטו, "נשק קטלני 1 ונשק קטלני 2", כפי שכונו באותם ימים בברזיל, לא היו חברים טובים לפני אותו אירוע. התחרות ביניהם הייתה הכל חוץ מסמויה. בבטו הגיע לדפורטיבו לה קורוניה בקיץ 1992 והלהיב עם 29 שערים. רומאריו הגיע שנה אחריו לברצלונה וכבש 30 שערים. כולם זוכרים איך העונה ההיא - חודש לפני המונדיאל ארה"ב - הסתיימה.
במחזור האחרון דפור הייתה זקוקה לניצחון ביתי על ולנסיה כדי לזכות באליפות. בדקה ה-90, במצב של 0:0 היא קיבלה פנדל. דונאטו, הבועט הקבוע, לא היה על המגרש. בבטו, השני בתור, סירב לבעוט. מירוסלב ג'וקיץ' לקח את הבעיטה והחמיץ. רומאריו ובארסה חגגו אליפות.
רומאריו נהג להקניט את בבטו. הוא המציא לו את הכינוי "הבכיין", ואף טען במסיבת עיתונאים שלא יישב לידו בטיסה של הנבחרת לקליפורניה. "בבטו הוא אחד שנשאר בבית, ואני חתול רחוב", אמר בעבר על ההבדלים ביניהם. הם היו שונים מאוד באופי, אבל חלקו תשוקה אחת - כיבוש שערים.
למעשה, רומאריו היה מושעה מהנבחרת במשך רוב משחקי המוקדמות בשל סכסוך פומבי עם המאמן דאז, קרלוס אלברטו פריירה. לקראת ההכרעה, אחרי לחץ ציבורי עצום וכשהמטרה הברורה הייתה החזרת הגביע העולמי לברזיל אחרי 24 שנים, המאמן הסכים לזמן מחדש את רומאריו לסגל ובהמשך גם דאג ששני הכוכבים שלו ישימו את המחלוקות ביניהם בצד.
אלא ששני אירועים אחרים הם אלו שקירבו ביניהם. סמוך לפתיחת משחקי הגביע העולמי, אשתו ההרה של בבטו, דניס, נשדדה באיומי אקדח בניסיון לא מוצלח לחטוף את ווילסון, אחיו של הכדורגלן. האירוע הזה התרחש כחודש אחרי שאביו של רומאריו נחטף מחוץ לבר שבבעלותו. החוטפים, סוחרי סמים מקומיים, דרשו כופר בסך שבעה מיליון דולר, אך לבסוף האב שוחרר ללא פגע. החיבור על המגרש שתמיד עבד טוב, הפך לחיבור אישי חזק.
בבטו ורומאריו הבקיעו ביחד שמונה מעשרת השערים של ברזיל כל הדרך לזכייה. כשרומאריו הצטרף לחגיגות נענוע העריסה, זו הייתה תחילתה של חברות אמיצה שלא נפגעה גם 15 שנה מאוחר יותר כשבבטו המאמן פוטר על ידי רומאריו המנג'ר מקבוצת אמריקה. "החברות תתקיים ללא קשר לסיטואציה המקצועית בינינו", אמר אז בבטו.
השער מול הולנד הוא המורשת של בבטו. רגע ספונטני טהור שנכנס להיסטוריה של הגביע העולמי. אי אפשר להסתכל על תופעות חגיגות שערים ייחודיות בלי לחזור לשער ההוא בדאלאס. נכון, קארקה ותנועת האווירון (אותה חיקה אלון מזרחי) עשה זאת לפניו. גם רוז'ה מילה הכניס לתודעה את הריקוד האפריקאי במונדיאל 1990.
היום, לכל סופרסטאר יש טרייד מארק משלו. רוטינת חגיגה קבועה. סוג של חותמת אופיינית. ליאו מסי מניף אצבעות לשמיים, כריסטיאנו קופץ תוך כדי סיבוב, לואיס סוארס שולח נשיקה, גארת' בייל מסמן "לב" באצבעות ואפילו ערן זהבי הפך את עצמו לאקדוחן. ב-1994, בבטו רק רצה להרגיש קרוב לתינוק שלא ראה נולד ויצר רגע היסטורי. בכל פעם שתראו שחקן מנשק את "טבעת הנישואין", שם כדור מתחת לבטן או "מוצץ" בפה - תדעו איפה הכל התחיל.
בבטו כבר מזמן התרגל לברזילאים שעוצרים אותו ברחוב ומספרים לו איך הרגע הזה ריגש אותם ואת בני משפחתם. הוא מקבל את זה באהבה. "הבקעתי כל כך הרבה שערים חשובים, שערים שהכריעו אליפויות, אבל כולם זוכרים את השער של מתאוס. זה שער בלתי נשכח שלנצח נחקק בהיסטוריה. כשאני מדבר על השער הזה אני מתרגש. זו המורשת שהשארתי".
ב-29 באוקטובר ייטול בבטו חלק במשחק השלום. הוא כבר בן 55, אבל אם יבקיע, אין אחד שלא יצפה לראות אותו מנענע עריסה על הדשא בחיפה. מה קרה לילד מתאוס אתם שואלים? בימים אלה, אחרי שבילה שתי עונות כמושאל, הוא מנודה בספורטינג ליסבון. הוא לא יגיע לרמות הכדורגל של אבא, אבל היי, כמה אנשים בעולם יכולים להגיד שאף אחד אף פעם לא ישכח את תאריך הלידה שלהם?
