מאוויס צ'יבוטה באלופת בולגריה, יונתן כהן באלופת ישראל. שון וייסמן עוזב את מכבי חיפה רק כשחקן חופשי, בעוד מוחמד עוואד ממשיך לחכות לצ'אנס ממרקו בלבול על הספסל.
איך קורה שדווקא השחקנים המוכשרים יותר במחלקת הנוער של מכבי ת"א ושל מכבי חיפה, יחידי הסגולה שהצליחו להשתלב בסגל הבוגר, מתבוננים מהצד בשחקנים, שעל פניו פחות מוכשרים מהם, יוצאים לחו"ל ומקבלים צ'אנס לחשוף את עצמם לליגות הכי גדולות באירופה, בעוד הם עדיין בישראל? התופעה שמתרחשת מתחת לרדאר בכדורגל ישראלי, באה שוב לידי ביטוי עם המעבר של אליאל פרץ לוולפסברגר.
האמת? מעטים השחקנים הצעירים שיסרבו להצעה לחוזה ומקום בסגל של קבוצות גדולות כמו מכבי חיפה ומכבי ת"א. תנאי השכר לא משתווים לשום מקום כמו בישראל, המשכורת דופקת כמו שעון, קרוב ל-30 אלף צופים בכל משחק ביתי ועוד, הם למעשה הגשמת חלום עבור כל שחקן.
מבחינת הקבוצות, ברגע שיש להן יהלום בידיים, הן גם דואגות שהוא יישאר אצלן - מציעות לו חוזה מפתה לטווח ארוך עם שכר שהוא לא חלם עליו, אבל לצד ההסתנוורות לטווח הקצר, עלול להיווצר קושי לטווח הארוך.
יונתן כהן, אילון אלמוג ודן גלזר הם שחקנים שכל אחד מהם יכול כבר היום לצאת לאירופה, לליגה בה החשיפה גדולה יותר, אולם בחוזים ההוגנים וארוכי הטווח שהם חתמו במכבי ת"א בשנה שעברה, אין סעיף יציאה.
המשמעות: מיץ' גולדהאר (או יעקב שחר במכבי חיפה), שיכול להרשות לעצמו כלכלית להתנהל גם בלי מכירת כוכבים, לא ממהר למכור אותם. גם אם תגיע הצעה, הוא יחכה לסכום גבוה במיוחד ולא כפוף לסעיף כזה או אחר, שייאלץ אותו להתפשר ולוותר על היהלום.
מבחינת השחקנים, לשחק בקבוצות כמו מכבי חיפה ומכבי ת"א זה כמו לשחק בחו"ל, עם תנאים טובים ושכר גבוה. אבל בלי שהם מרגישים, הם למעשה מוותר על החלום האירופי שהיה מאפשר להם להיחשף לליגות בכירות יותר, מכיוון שקבוצות בכירות לא ממהרות לשלם מיליוני יורו על שחקנים שמגיעים מליגה קטנה כמו ישראל.
אלו שכבר כן נמכרו לאחרונה ממכבי ת"א, עושים את זה בגיל יחסית מאוחר וכשמחצית מהקריירה שלהם כבר מאחוריהם. טל בן חיים, ערן זהבי ו-וידאר קיארטנסון נמכרו בגיל 28, בעוד פרדראג ראיקוביץ' עזב רק כשכבר חוזהו עמד להסתיים, בעוד אלי דסה עשה זאת רק כשחקן חופשי.
ומי כן יוצא בסופו של דבר לחו"ל? שון וייסמן ש"ברח למכבי חיפה" בסיום חוזהו לחו"ל, או אליאל פרץ שהשתחרר ממכבי ת"א רק אחרי שזו ויתרה עליו לחלוטין, עבר להפועל חדרה ומשם הדרך לחו"ל הייתה קלה יותר - בלי חוזים גבוהים, עם אפשרות יציאה יחסית נוחה ועם מועדון שיש לו אינטרס אמיתי להיפרד ממנו כדי לשרוד. יש שיגידו שמכבי חיפה קבוצה גדולה יותר מוולפסברגר במקרה של וייסמן או שמכבי ת"א עדיפה על גראסהופרס במקרה של דאבור, והאמת? זה נכון. יחד עם זאת, כשאתה צעיר, ירידה לקבוצה בינונית בליגה אירופית, שהחשיפה בה גדולה יותר, יכולה לייצר הזדמנויות למעברים גדולים לליגות בכירות יותר.
חשוב לדייק, לא מדובר פה בהאשמה נגד מכבי חיפה ומכבי ת"א, שמבחינתן עושות הכל כדי ליהנות מהשנים היפות של הכשרונות הכי גדולים שלהן. הן טיפחו את השחקנים, השקיעו בהן והביאו להם את התנאים הכי טובים, אז באופן גם מגיע להם לקצור את הפירות הכלכליים והמקצועיים.
הטענה היא דווקא לאותם יהלומים, שמסתפקים בחיי הנוחות בישראל, ולא לוקחים סיכון ומייצרים לעצמם סיטואציה שעם קצת מזל תוכל לפתח את הקריירה שלהם הרבה יותר. אל תסתפקו בטוב מאוד בישראל, יכול להיות מצוין בחו"ל.
אז נכון, אין לדעת אם אליאל פרץ יצליח באוסטריה, אבל עצם זה שהוא נתן לעצמו את ההזדמנות לשחק ברמות האלה ובחשיפה הזאת, במועדון כמו וולפסברגר, שגם לו יש אינטרס למכור אותו, הוא מאפשר לעצמו צ'אנס אמיתי להצליח באירופה. אחרי הכל, מי האמין שכך תתפתח הקריירה של שון וייסמן?
