עם כל הכבוד לברצלונה, שבאמת הייתה גדולה וראויה, הגמר הזה הוכרע בקלות רבה מדי. ספק אם רבים הצליחו לחזות השתלשלות עניינים שכזו, ניצחון 0:2 חלק לקטאלונים, כאילו היה זה עוד משחק בליגה הספרדית הבינונית.
קשה להבין מה בדיוק הוביל לאובדן העשתונות המהיר של מנצ'סטר יונייטד, הקבוצה הכי ווינרית שיש. יש להניח שפרשנים לא מעטים יזקפו זאת לזכותו של גווארדיולה וידברו על טקטיקה מבריקה שהפתיעה את פרגוסון. המאמן הצעיר אכן עשה בית ספר לשועל הוותיק, אך לא בצד הטקטי. המערך היה אותו מערך, ההרכב אותו הרכב (בהתאם לחיסורים שנכפו עליו) והשיטה אותה השיטה. אני סבור כי גווארדיולה ידע שיריבו מנוסה וחכם ממנו בכל הקשור לצד הטקטי, ויתר על הניסיון להפתיע את הסקוטי וריכז את מאמציו בהחדרת אמונה בשחקניו. אותה אמונה שליוותה אותם לאורך כל העונה המופלאה הזאת, עד לטרבל הבלתי נשכח. את ההתחכמויות הטקטיות הוא השאיר לעמיתו הסקוטי, שבהחלט יצטרך לבדוק את עצמו אחרי הגמר הזה.
הניצחון המנטאלי של גווארדיולה
מאמן ברצלונה ידע שלשחקניו, אלה שקיבלו ממנו את הקרדיט לאורך כל הדרך ולא אכזבו עד אתמול, יש את היכולת לבוא ולהשלים את המשימה. הוא ידע שגם אם מסי נחות פיזית משחקני ההגנה של יונייטד, הוא יוכל לגבור עליהם במשחק נתון, אך רק אם יגיע במצב התודעתי הנכון וישאיר מאחוריו את הביקורות (המוצדקות עד אמש) על כך שהוא נעלם במשחקים הגדולים. הוא האמין שאם צ'אבי ואינייסטה יעבדו ביחד כפי שעשו לאורך כל העונה, אין סיכוי שחבר'ה חביבים כמו מייקל קאריק וג'י סונג פארק יוכלו לעצור אותם, והמאצ' אפ במרכז המגרש יוכרע לטובתו. הוא ידע שסמואל אטו חייב לו על הקרדיט האינסופי כמעט שנתן לו, גם בתקופות הקשות ביותר שעבר הקמרוני. והוא קיווה שהלב הענק של פויול ופיקה יגבר על הניסיון והווינריות הנדירה של גיגס וסקולס, שכניסתו המאוחרת למשחק במצב בו כבר הוכרעה ההתמודדות היא ללא ספק עוד אחת מהטעויות שסר אלכס ייקח עמו מהערב הזה.
בסופו של דבר, האמונה ביכולת היא זו שניצחה עבור שחקני ברצלונה את המשחק. כקבוצה, יונייטד חזקה יותר, בנויה בצורה כמעט מושלמת. עמוקה מספיק, בעלת חלק אחורי אימתני שלא נופל ביציבותו מהחלק הקדמי המפוצץ בכישרון, ומאומנת בצורה מושלמת על ידי המאמן הטוב בעולם. בין אם נרצה להודות בכך ובין אם לא, פרגי עומד ברמה אחת מעל כולם. וגם הוא, כמו כל מי שחזה במשחק ברחבי הגלובוס, ידע להודות בסיום ש"הקבוצה הטובה יותר ניצחה".
פתיחת המשחק הייתה כולה של פרגוסון, עם לחץ פנטסטי כמו שרק יונייטד שנבנתה בצלמו יודעת לעשות מול יריבה חזקה כל כך. אך כל זה רק מעצים את ההישג של יריבו. שחקניו של גווארדיולה השכילו להימנע מפאניקה, כאילו ידעו שכך ייראו פני הדברים בדקות הראשונות. אנדרס אינייסטה - ללא ספק שחקן העונה של בארסה - ידע להוציא את חבריו להתקפה הראשונה שלהם במשחק בדיוק ברגע הנכון, ולשלוח את הכדור המושלם לאיש שיודע את העבודה ברחבה יותר טוב מכל אחד אחר בסגל הבלאוגראנה. מכאן והלאה המכונה קיבלה את הדחיפה לה נזקקה, העבירה הילוך, הניעה את הכדור בצורת מושלמת ולא הותירה ליריבה סיכוי.
לא כריסטיאנו ולא מראדונה
ההתעסקות במאצ' אפ האישי בין ליונל מסי לכריסטיאנו רונאלדו גזלה יותר מדי מאור הזרקורים מגמר הענקיות הזה. סביר להניח שעבור רבים תהווה התוצאה בגמר הוכחה ניצחת כי הארגנטינאי הוא אכן הגדול מכולם, ויש לשער ששוב נשמע את ההשוואות המתבקשות אך המיותרות כל כך למראדונה. כמו כל ההשוואות באשר הן, גם זו עושה עוול לשני הצדדים ומפספסת אלמנטים רבים שעשויים להיות משמעותיים לא פחות מאלה הבולטים לעין.
מבלי להיכנס יותר מדי לעומק הוויכוח הנוגע למעמדו (מספר 1 או לא), מראדונה אינו מהספורטאים החביבים עליי בהיסטוריה. יש משהו דווקא בגדולתם של הגדולים מכולם, שגורם לי לחפש אצלם תכונות נוספות אליהן אוכל להתחבר. רבים מאוהדי יונייטד, למשל, יימשכו לרונאלדו בשל הסטייל הכובש שהוא משפריץ לכל עבר, על המגרש ומחוצה לו, כמו גם בשל הסיומת הנדירה בה הוא ניחן ובגלל איכות ביצועיו. שונאיו של הקשר הפורטוגלי יציינו את הברור מאליו ויזכירו את השחצנות, הבכיינות וחוסר הנאמנות שהוא מפגין, גם כאן על המגרש ומחוצה לו. מסי, לעומתו, משדר החוצה תכונות אחרות לגמרי, ששובות גם את אלה שאינם מחסידיו הגדולים כשחקן וגם את שונאיהם של הכדורגל הארגנטינאי ושל ברצלונה. כן, יש גם כאלה.
האמת היא שעוד לא שמעתי ביקורת אחת על אופיו של מסי כאדם, כחבר לקבוצה, ככוכב שזוכה להערצתם של מיליונים. טרם נתקלתי באדם אחד שטען כי הוא שונא אותו, בניגוד מוחלט למרבית חוות הדעת להן זוכה כוכבה של מנצ'סטר. יש משהו מאוד פשוט ואנושי בשפת הגוף שלו. כשאדם מן השורה, כמוני וכמוכם, צופה במסי משחק, מתאמן, מדבר עם התקשורת או מסתחבק עם חבריו לקבוצה, הוא לא מקבל את התחושה שמדובר בפנומן, אדם-על, יצור מושלם. על הדשא, מסי נופל באספקטים רבים של המשחק לעומת יריבו הפורטוגלי: הוא פחות חזק מרונאלדו, פחות יפה, נמוך יותר, בועט ונוגח חלש יותר, רוקד עם הכדור באופן מהוקצע פחות ואנושי יותר.
אלא שמסי הוא הגיבור האמיתי של חובבי הספורט באשר הם. איש כמוני וכמוכם, עם כישרון נדיר ברגליים ובעיקר עם אופי כובש, כזה שאף פעם לא יותיר אתכם עם תחושה חמצמצה כשמשהו טוב קורה לו. מסי הוא אחת הסיבות העיקריות לשמחתם של חובבי הכדורגל הניטראליים על זכייתה של ברצלונה. ספורטאי אמיתי, נכס נדיר עבור קבוצתו ונבחרתו, שאת מעמדו בכדורגל העולמי בראייה הרחבה יותר, ההיסטורית, ניתן יהיה לקבוע רק בשלב מתקדם יותר של הקריירה שלו. בינתיים, עזבו אותו מההשוואות, לכריסטיאנו או לדייגו. הילד בן 22 ורוצה לחגוג קצת. מגיע לו.