כשהטיול למולדת הכדורגל התחיל לקרום עור וגידים, גולת הכותרת הייתה אמורה להיות קרב המיליונרים במנצ'סטר. בכלל, נדמה שזה בלתי אפשרי להתעלות על שמינית גמר ליגת האלופות בין מנצ'סטר סיטי לברצלונה בעונה הנוכחית. מסתבר שזה אפשרי ואפילו מיידי. פחות מ-24 שעות זה לקח, וזה קרה בזכות שני דברים, אצטדיון האמירויות, והקהל של באיירן מינכן.
נתחיל באצטדיון. מי שגר בלונדון ואוהב כדורגל, חי את החיים כפי שהם אמורים להיות. הוא יכול לסיים יום עבודה, מפרך ככל שיהיה, לרדת כמה מטרים מתחת לאדמה, ולצאת ממנה במרחק נגיעה מהאצטדיון של הקבוצה האהודה עליו. אוהדי ארסנל נהנים מעוד הטבה קטנה, היא נקראת אצטדיון האמירויות. מי שלא ביקר שם לא יצליח להבין לעולם, אבל בגדול, מדובר בסוג של בונבוניירה ענקית שברגע שנכנסים לתוכה, נדמה שהמציאות צבועה בגוונים אחרים. כאילו עד עכשיו ראינו בשחור לבן ועכשיו, בשעה טובה, התקדמנו לעידן ה-HD.
אז נכון, מחוץ לאצטדיון אין ברים, וגם לא במה נוצצת כמו באיתיאחד של מנצ'סטר סיטי, אבל אל דאגה, כל מה שחסר לכאורה בחוץ, קיים בפנים, ובגדול. אני אוהב את הכדורגל הישראלי. אני מאוהב בבלומפילד, ויש לי פינה חמה בלב למושבה, נתניה, טדי, וביום בהיר, אפילו מהאורווה אני יכול לשלוף כמה זיכרונות טובים. אבל החל מרגע זה, המקומות הללו בישראל שנערכים בהם משחקי כדורגל נקראים עבורי מגרש, לא אצטדיון, כי אחרי שראית משחק באמירויות, צריך לעבוד קשה מאוד כדי להיכנס לאותה קטגוריה.
כשנגמר המשחק יצאנו לסיבוב קטן במסדרונות האצטדיון. צעדה נעימה שארכה כעשר דקות על גבי שטיח מקיר לקיר, אדום כמובן. גם אחרי שיותר מ-100 אלף נעליים דרכו על פיסת הבד הזו, לא הצלחתי למצוא אפילו כתם אחד, שלא לדבר על משהו שמתקרב ללכלוך. היה רגע אחד שחשבתי שהנה, מצאתי את הסדק, אבל זה התברר כצעיף של בית"ר ירושלים. כן, גם לאמירויות הם הגיעו.
במהלך עשר הדקות שצעדנו במסדרונות, הספקנו להקיף חצי מהאצטדיון. בפרק הזמן הקצר הזה נגלו בפנינו לא פחות מעשרה ברים, כל אחד ואחד מהם היה גדוש באוהדי ארסנל שהטביעו את יגונם באינסוף קנקני בירה. האנגלים הללו לא מסתפקים בשתייה לפני המשחק. בממלכה שותים גם אחרי שהוא מסתיים, בלי קשר לתוצאה. בריטניה במיטבה.
באיירן מינכן היא אלופת אירופה, ועל פי הצורה שבה היא נראית על המגרש, היא גם הולכת לשמור על התואר, אבל חבורת השחקנים שפפ גווארדיולה העמיד על הדשא, לא הצליחה להרשים באותה מידה כמו שלושת אלפים הגרמנים שעשו את הדרך הארוכה ממינכן ללונדון והתייצבו ביציע. למרות המחיר המופקע שהם נדרשו לשלם, 132 פאונד לכרטיס, שהם 750 שקל.
אחרי שנספרו לא יותר מעשר דקות של עידוד בשפה האנגלית במהלך המשחק של סיטי מול בארסה, הייתה תחושה שהנה, התותחנים הולכים להציל את כבוד הממלכה. הכל היה מוכן, עשרות אלפי אנגלים גדשו את הרחובות שעד לפני עשר שנים נקראו אצטדיון הייבורי, והיום הפכו לשכונת מגורים. התפאורה בתוך האצטדיון הייתה מרשימה מתמיד, הבמה גבוהה במיוחד, משחק סופר-חשוב שיכול להקפיץ את העונה קדימה, ובצד השני ניצב אויב נתעב בדמות העם השנוא עליהם בהיסטוריה. אבל כנראה שמה שקרה על הדשא, הקרין על הנעשה ביציעים, וזה אולי התירוץ היחיד שאפשר לטעון עבור אוהדי ארסנל, כי אם אוזיל מכניס את הפנדל ההוא, כנראה שהסיפור הזה היה נכתב אחרת לחלוטין.
מהשנייה שהשופט הוציא את המשחק לדרך, האדומים הבוהקים של באיירן מינכן פתחו בסדרת חינוך שנקראת "עידוד מהו" לאדומים הדהויים של ארסנל. במשך 90 דקות, כולל תוספת זמן, הגרמנים לא הפסיקו לשיר, לקפוץ, להניף ידיים, לנופף בצעיפים, וכל זה בתנועות מסונכרנות שלא היו מביישות את אלופת העולם בשחייה צורנית.
נכחתי במאות משחקי כדורגל, ראיתי את הקבוצות הכי גדולות בעולם משחקות, אבל בקהל כזה, עדיין לא נתקלתי. מה אפשר להגיד, לשנה הבאה באליאנץ ארינה של באיירן מינכן. אם אפשר, אז נגד דורטמונד.
אני כבר לא יכול לחכות.
שותפים לחוויה: בני ואמיר פיש
