כל מי שאי פעם יצא לו להגיע למשחק נגד מכבי ת"א בבלומפילד, בהיכל נוקיה, או אפילו בקרית שלום, בטוח נתקל ב'פרדי'.
'פרדי' הוא אוהד מיתולוגי של מכבי ת"א. בחור, שהאמת, נראה לי שקצת איבד משפיותו בשלב כלשהו של חייו, וכמו הערס המצוי יש לו בדיוק שני משפטים -"איזה חום, איזה חום, איזה חום", אותו יצעק גם אם זה יום חורפי של אמצע פברואר, והמשפט המפורסם ביותר שלו - "מה עם הגולים? מה עם הגולים?" אפילו במשחקי מכבי ת"א בכדורסל. אתמול באצטדיון ר"ג היינו כולנו פרדי.
האמת שהערב התחיל דווקא נחמד. על מסך, שהיה בממוצע 100 מטר מכל נקודה שבה ישב אוהד, הקרינו סרט על פועלו של אלון חרזי.
היה מאוד יפה, רק שבערך כמו בהופעה של דפש מוד, מאזור שער 11 הכול נראה מעומעם. טוב האמת שהם גם התחילו לפעול באותה תקופה - חרזי ודפש מוד.
והאמת, אם היו יודעים בחיפה לפני הקמפיין שהבקעת אפס שערים אמורה להיות פעולה כזו מסובכת, אולי היו רושמים למפעל איזה גדוד חי"ר במקום השחקנים. הם בטוח היו נכנסים לשער לפחות פעם אחת, בליווי מסוקים וארטילריה.
הקהל כרגיל ניסה לעשות את שלו, מיציע 4 צועקים, 11-12 מחזירים, ואף אחד לא שומע כלום. עוד פעם נגיד שאצטדיון ר"ג היה צריך להיהרס כבר לפני 50 שנה? האמת שכבר נמאס, אבל עדיין, הדבר הראשון שצריכה הקבוצה הבאה שתעלה לצ'מפיונס, או בת'כלס הנהלת חיפה, הוא לדאוג לאשר אצטדיון אחר למפעל, כי בר"ג באמת שיוצא כל העוקץ מהקהל.
ובאמת שהשחקנים ניסו אתמול, אבל כשהזרים שלך נראים ככה אז אתה די נלחם בעצמך. מסתבר שג'ון קולמה הוא השחקן היחיד באירופה לו יש סעיף פרמיות בחוזה על מסירת פסים אחורה. הבנאדם משחק כדורגל בחוקים של רוגבי, אולי מישהו צריך להעיר אותו ולהסביר לו באיזה ענף הוא לוקח חלק.
דבאלשווילי פשוט מאוהב בכדור ברמה שהוא לא מוכן שאף אחד אחר ייגע בו, חבל שזה לא הדדי. הבחור פשוט לא מוכן למסור, ואת מעט ההתקפות שהיו לחיפה במחצית הראשונה הוא הרס במו רגליו. על לשלוח אותו אין מה לדבר, כי הוא מהיר בערך כמו פקק באיילון. ניתן לומר שהיו אלה 54 הדקות הכי קלות של בלמי בורדו בשנתיים האחרונות. חלוץ לליגה במקרה הטוב.
ומסיללה? דווקא אליו עד היום לא היו לנו תלונות, אבל הנה במשחק כזה הוא מבשל גול ליריבה. הזרים שלנו, בערך כמו שאמר שרף, זרים בעיקר לכדורגל. אם אלה הדברים שמגיעים לפה, ניתן רק להודות לשחר על זה שלא בזבז עוד כמה מיליונים על שחקנים כאלו. אילייב ו-ווצ'יצ'ביץ' זה אחד למיליון.
למרות השער של הצרפתים עדיין קיווינו, החזקנו אצבעות שחיפה תבקיע, שבורדו תוריד רגל מהדוושה. אבל לשווא. הלחץ הפסיכולוגי שנוצר בקמפיין הזה על הבקעת שער כבר היה בעוכרינו, ונדמה היה שבמחצית השניה אפילו השחקנים כבר איבדו תקווה שהכדור יעבור את קו השער.
ובינינו, אמנם ציפינו לגולים, אבל הכתובת היתה על הקיר. ההרכב שהשתתף בצ'מפיונס בפעם הראשונה לפני שבע שנים עולה בשתי רמות על זה של היום בכל עמדה. ועדיין, לא להבקיע? אפילו אחד?
על כל חצי הזדמנות קפצנו כמו משוגעים. בכל פעם שהכדור עבר את החצי החסרנו שתי פעימות. כבר קיוויתי שיפרוץ איזה אוהד למגרש ופשוט ייקח את הכדור ויעביר אותו את הקו, אפילו עם הידיים, כבר לא משנה.
גדיר נעלם בעמדת החלוץ ובילה בעיקר בנבדל. פתאום לצד הבלמים של בורדו הוא כבר לא נראה כזה מהיר. גולסה, שכבר בטוח שבינואר הוא בקבוצה גדולה באירופה, ניסה ובעיקר התקשה, רפאלוב עוד הבזיק פה ושם. באמת שיש לנו שחקנים מוכשרים, אבל אין מה לעשות, המעמד הזה גדול על הכדורגל הישראלי.
העיקר שכל הזמן מספרים לנו שאנחנו מתקדמים, אני לא ראיתי אף התקדמות. נשאר רק לקנא בשחקני בורדו, הכול אצלם נראה כ"כ פשוט, כל פס באמת מגיע ליעדו. את לורן בלאן כבר הספיקו להאשים בזלזול. שום זלזול לא היה פה, על אף שלל המחמאות לחיפה הבנאדם פשוט יודע עם מה יש לו עסק. עונה שלמה לפניו ואין לו סגל, לא של מנצ'סטר וגם לא של ליברפול אפילו. הוא יעייף את השחקנים שלו במסע הזה למשחק שלא קובע כלום? יש לו את ליון ביום ראשון על הראש.
מרימים לרגע מבט על לוח התוצאות ואפועל ניקוסיה כבר ב-2:2 מול צ'לסי בסטמפורד ברידג'. איפה הם ואיפה אנחנו? אבל ממשיכים לקוות, אולי איזו מתפרצת, אולי איזו טעות בהגנה, כלום. השחקנים של לורן בלאן באו לעבודה, ובינינו - אם הם היו צריכים זה היה נגמר גם יותר גבוה. כמה עצוב להיות מהצד השלילי של ההיסטוריה.
בסיום היה שקט מחוץ לאצטדיון. אלפי אוהדים עושים דרכם רגלית, ונשאר רק לתת למלנכוליה להיכנס עמוק פנימה, ולנסות לשחזר את כל אותם חצאי מצבים שלא ניצלנו לשער. אפילו מזג האוויר לרעתנו, משום מה ביום המשחק הוא תמיד הופך להיות קודר.
בסופו של יום נותר רק להצדיע לקהל המדהים הזה. אמנם אתמול ר"ג לא היה מלא, אבל עדיין, 25 אלף צופים במשחק שכבר לא קובע כלום, מול קבוצה לא אטרקטיבית שגם באה בלי כל כוכביה, זה יותר ממכובד. 40 אלף בשני המשחקים הראשונים -מדהים.
נתנו את הגרון בשלושה משחקים. דחפנו את השחקנים במזג אוויר מגעיל, ובעיקר קיווינו, כמו שנמשיך לקוות. כי הרי מה יש לאוהד הכדורגל בישראל חוץ מאופטימיות ואמונה? אז מאמינים, מקווים שבפעם הבאה יהיה יותר טוב, ובעיקר אומרים תודה לקהל, לשחקנים ולמועדון.
אחרי הכול זה צ'מפיונס ליג, ורק בשביל לשמוע את ההמנון לא דרך הרמקולים של הטלוויזיה בפתיחה ולראות ת'דגל מתנפנף, זה היה שווה. אז תודה לכם שחקני חיפה, בסופו של יום אתם משלנו, לובשים על חולצותיכם את הסמל שאנחנו אוהבים, ונלחמים בשביל לעשות לנו קצת טוב על הנשמה. נתראה בקמפיין הבא.
