מסי ומסצ´ראנו עם הגביע (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
מסי ומסצ´ראנו עם הגביע (רויטרס) | צילום: מערכת ONE

הכל התחיל ב-6 באפריל 2010, היום בו התחלתי לפתח את הסלידה שלי כלפי ברצלונה. היה זה הלילה של מספר 10, ליונל מסי, שכבש רביעייה לרשת של ארסנל אהובתי.

זה לא היה יום רגיל. אני לא ממש יודע מה גרם לי לשנוא את ברצלונה יותר אחרי אותו משחק. העובדה שכל פעוט הפך תוך לילה לקטאלוני מלידה, הבארסה-מאניה שפקדה את ישראל או התאגדות העולם תחת מסי, "בורא הכדורגל".

בכלל, התואר 'אלוהים' נזרק באותו יום לאוויר בקלות יתרה מדי, כאילו מוכרים אותו על המדף בסופר ליד המסטיקים. הסלידה הזו הלכה והתעצמה מספר שבועות לאחר מכן כשאנשי ברצלונה הצליחו להשכיח את התצוגה של אינטר בסן סירו נגדם והפכו את הנראזורי לאויבי הכדורגל והציבור.

מסי חוגג בטירוף. מלך שערי האלופות (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
מסי. אלוהים הוא לא, אבל הכי קרוב שיש לשלמות הוא כן (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

עד היום מגדירים את אינטר ההיא כבונקריסטית וכדבר הכי רע שקרה לכדורגל בשנים האחרונות. ומי היה מאמין שכל הפשע שלה היה לעצור את ברצלונה. בונקר? שום קבוצה בעולם לא היתה מגיעה עם יתרון חוץ כזה לקאמפ-נואו ובא לפרק את ברצלונה. צאו מהסרט. גם לא 'הפרעוש' האלוהי וחבריו.

כשמוריניו הגיע לריאל והעונה הזו הלכה ונכנסה לרגעי ההכרעה שלה, פתאום מצאתי את עצמי מריע לבלאנקוס. אני, הילד שבגיל 11 החל לאהוד אתלטיקו מדריד, פתאום החזקתי אצבעות למועדון הכי שנוא עליי.

ברצלונה עשתה לי את זה. עם הכדורגל המדהים שלה, עם הקלות הבלתי נסבלת, עם העליונות שלה. מקוללת הקבוצה הזו. במקום לקבל את העובדה שאני חוזה באחד המועדונים הגדולים בתבל, הלכתי לצד השני, של השנאה, הסלידה. הרבה יותר קל ככה.

בוסטקס ומוריניו (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
בוסטקס ומוריניו. הפכו את המאמן לאויב הציבור (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

ולמען האמת, לא היו חסרות סיבות. הבכיינות המרגיזה בכל נגיעה בשחקן קטאלוני, העזרה הבלתי פוסקת מהשופטים, אך מעל הכל, הידיעה שזה לא ממש משנה כמה אתה מוביל על ברצלונה היא בסוף תנצח. ומי היא בכלל שתעשה דבר כזה. תנצח ככה בקלות כל דבר שזז.

אח"כ הגיע המשחק מול ארסנל בקאמפ נואו בשמינית הגמר, ההרחקה של ואן פרסי, המפגשים מול ריאל בחצי הגמר, ההפסד בגמר הגביע, האליפות. 'איכס' היתה המילה שתיארה אז את התחושות שלי יותר מכל.

טוב נו. עד היום. כשהשפיות שוקעת ומבינים מה קרה אמש בוומבלי. זה לא היה משחק כדורגל רגיל. זאת היתה ההצגה הכי גדולה שראיתי כבר זמן רב. משחק מדהים, עליונות בלתי נתפסת.

אבידל וגביע הצ´מפיונס (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
אבידל והגביע. מהצגה כזו קשה להתעלם (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

כזו היא ברצלונה. מושלמת. אדירה. סותמת פיות. כל-כך רציתי לשנוא אותה אמש, קיוויתי שזה לא יקרה לי. אבל גם אני לא הצלחתי להסתיר את החיוך אחרי השער של וייה. אחרי עוד סלאלום של מסי. אחרי עוד מסירת אמן של צ'אבי לפדרו.

הרי בשביל זה התכנסנו כאן, כדורגל. והם עושים את זה הכי טוב שאפשר. שופטים, בכיינים, מנצלים את הממסד כדי למחק חובות וליצור יתרון בלתי חוקי על השאר. בסדר, הכל הולך. ועדיין, אי אפשר להתכחש למה שקרה אמש.

הקבוצה הטובה בכל הזמנים? נכון לעכשיו כן. ולא ראיתי את הקבוצות הגדולות שקדמו לה. אבל מספיק לשמוע את השחקנים הגדולים ששיחקו אז אומרים את זה כדי להפנים שזה כנראה נכון.

סקולס והחולצה של ברצלונה. הוא כבר לא ישחק שם, פיסה היסטורית יש לו  (צילום: מערכת ONE)
גם סקולס הבין טוב מאוד מה קרה ודאג לעצמו למזכרת (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

ומה הלאה? לא תראו אותי יוצא עם דגלי קטאלוניה לרחוב. ברצלונה עדיין תישאר שנואה איפשהו עמוק בפנים. אבל לא בגלל הסיבות שצויינו מקודם לפיתוח הסלידה, אלא פשוט כי זו הדרך היחידה להתמודד עם הקבוצה הזו. או לשנוא אותה או לאהוב אותה. 

הכתוב הינו טור דעה\קנאה