קמפיין שכולו אכזבה (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
קמפיין שכולו אכזבה (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5
הקהל הצהוב צבע את לונדון (getty) (צילום: ספורט 5)
הקהל הצהוב צבע את לונדון (getty) | צילום: ספורט 5

איך זה נגמר, כולם יודעים. 0:4 מהדהד, שהוריד (כמעט) את כולם לקרקע. מי שחשב שהתבוסה באה רק משום שזה היה המשחק הראשון של מכבי בצ'מפיונס, הבין אחרי ההפסד הביתי לדינמו קייב שאלו הם פני הדברים. שהאלופה הישראלית אולי גדולה על הליגה שלנו – אבל בליגה של הגדולות באמת אין לה מה להציע. ממשחק למשחק חדרה ההכרה שזו לא רק מכבי, שזה הכדורגל הישראלי כולו שנמצא כנראה בנקודת השפל שלו. שמכבי היא רק קצה הקרחון. והקצה החיובי, זה שנמצא מעל למים.

הערב תסיים מכבי את הקמפיין האירופי במשחק עליו הייתה שמחה לוותר. מול קבוצה חזקה ממנה, שחייבת לנצח כדי להבטיח את עלייתה לשמינית הגמר בפעם הראשונה אחרי 16 שנים, בקור עז ולא נעים, ומול 70 אלף מקומות ריקים באיצטדיון האולימפי. לא הכי סימפטי, לא הכי נעים, וכמעט בלי אוהדים. איזה הבדל תהומי לעומת האווירה מסביב לקבוצה רק לפני שלושה חודשים.

במכבי ינסו להימנע מלהפוך לקבוצה ה-17 בהיסטוריה של ליגת האלופות (והישראלית השנייה) שמסיימת את שלב הבתים עם אפס נקודות. כן, זה לא כל כך נדיר כפי שניתן היה לחשוב. לפי שנתיים זה קרה למארסיי הגדולה, אלופת אירופה לשעבר. הבעיה של מכבי זה לא 0 הנקודות, אלא מאזן השערים. בעיקר זה של הספיגות. לא רק שהיא ספגה עד עתה 15 שערים – ממוצע של 3 במשחק – אלא שלא הצליחה אף פעם לרדת להפסקה עם רשת נקייה. למעט במשחק החוץ מול פורטו, בו ספגה את השער הראשון 8 דקות לפני המחצית, ביתר ארבעת המשחקים ספגה ב-20 הדקות הראשונות.

כשקבוצה כמו מכבי, עם כלים התקפיים כל כך מוגבלים, כמעט בלי חוד, ותלות כזו בשחקן אחד, סופגת בשלב כה מוקדם, באופן טבעי זה מכניס אותה למצב מנטלי קשה. בליגה אין למכבי את הבעיה הזו. היא מודעת לכוחה ויודעת שגם כשהיא סופגת, רוב הסיכויים שתבקיע.

אבל הפערים, אוי הפערים (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
אבל הפערים, אוי הפערים (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

בליגת האלופות, מול קבוצות שיודעות להתגונן כל כך טוב, עם שחקני הגנה פיזיים ומהירים כל כך, הסיכוי לכבוש כמעט אפסי. ולכן בכל חמשת המשחקים, כשמכבי ספגה את השער הראשון – כולם הרגישו אותו דבר: הלך עלינו, הפסדנו את המשחק. ועכשיו לך תצא מזה.

במכבי טוענים שהתקדמ ממשחק למשחק, וכמי ששידר את כל המשחקים של הקבוצה העונה באירופה, החל ממשחק הגומלין מול ויקטוריה פלזן, אני נוטה להסכים. אולם גם כאן, הכל יחסי. אני אוהב להשוות את רף ההתקדמות הזה של הקבוצה לתלמיד שבמבחן הראשון שלו קיבל ציון 40, והוא כל הזמן משתפר, ממבחן למבחן, ובמבחן האחרון הוא כבר מגיע ל-55. שיפור, אין ספק, אבל בסך הכל זה עדיין "נכשל".

הדבר הטוב ביותר שהקמפיין הזה עשה למכבי ולכדורגל הישראלי - הכניס אותנו לפרופורציות הנכונות, העמיד אותנו במקום. זה והקמפיין המאכזב של נבחרת ישראל, שהסתיים כמעט במקביל. בשנים האחרונות היו כאן לא מעטים שטענו בלהט שנבחרת ישראל "חייבת" להעפיל ליורו של 24 נבחרות, ושהיא לא פחות טובה מנבחרות כאלה ואחרות. אותו דבר נאמר על ידי רבים וטובים לפני תחילת המשחקים של מכבי באלופות, שהיא יכולה וצריכה לסיים לפחות במקום השלישי בבית "כי מי זו דינמו קייב, וצ'לסי בעונה רעה ופורטו לא מהאריות של אירופה". היום המילים הללו נשמעות מגוחכות, אבל לכו שלושה חודשים אחורה ותמצאו אותן מופיעות שחור על גבי לבן.

ליגת האלופות שמה לכדורגל הישראלי מראה מול הפנים. הנסיונות הפתטיים למצוא אשמים – ג'ורדי, יוקאנוביץ' או השחקנים – מגוחכים. גם אם פאביו קאפלו היה המאמן, גם אם היה לקבוצה חלוץ שעלה 4 מיליון יורו, וגם אם חואן פבלו היה נשאר לעמוד בשער, זה לא היה משנה את התמונה. המקום האחרון בבית היה מובטח. אלי עם עוד שניים-שלושה שערים, אולי אפילו עם נקודה או שתיים, אבל לא יותר מזה.

מה שחשוב זה שנפסיק כולנו לחיות באשליות. שנבין את מצבנו, את מעמדנו האמיתי. שנפסיק לשקר לעצמנו. אני לא יודע אם בעתיד הנראה לעין יהיה שינוי משמעותי לטובה, אבל מבלי להכיר באמת הכואבת ולקבל אותה, אין בכלל סיכוי לשינוי.