אז מה זה "מכביזם"?
לפי אוהדי מכבי: האמונה שאפשר לנצח כל משחק.
לפי אלו שאינם אוהדי מכבי: האמונה שמכבי תמיד תמצא דרך לנצח.
כשמכבי תל אביב עלתה לליגת האלופות חוויתי את אחד הרגעים המרגשים בחיי. כשנשמעה שריקת הסיום התיישבתי על הכסא בזמן שכולם לידי קופצים, ופשוט בכיתי. ארבע שנים של ציפייה, השקעה, עבודה קשה ואמונה הגיעו לסיומן. עכשיו אפשר סוף-סוף לשמוח.למי אכפת מה יהיה הלאה, למי אכפת אם נפסיד בכל המשחקים, למי אכפת שאנחנו לא ברמה - עשינו את זה - אנחנו בין 32 הגדולות של אירופה. לכל קבוצה וקהל אחר שיגיע לאלופות זה אולי מספיק, אבל לא כשמדובר במכבי ת"א. למה? על המכביזם כבר שמעתם.
איך שלא נסתכל על זה, מכביזם זה ניצחון - לא משנה מתי ונגד מי, בכמה או איך. מכבי תמיד מנצחת ואם לא, אז מדברים על ההפסד שלה ולא על ניצחון היריבה. אין מה לעשות, ככה הרגילו אותי ואת כל אוהדי מכבי: הניצחון זה הדבר הכי חשוב והוא תמיד אפשרי. בדיוק בגלל זה קשה לנוח על זרי הדפנה מההישג של ההעפלה וליהנות כי "כל השאר זה כבר בונוס".
במשחק מול צ'לסי, התבוסה הייתה מובנת מאליה. בדקה ה-80, ולמרות הרביעייה, אוהדי מכבי המשיכו לשיר "אני מכבי מי אתם בכלל?" והאמינו לכל מילה ששרו. לפני המשחק השני, בבית מול דינמו קייב, המכביזם חזר. התחושה הייתה שמכבי שווה לא פחות מניצחון והתוצאה בסיום הרגישה כמו פספוס של ממש. כן? לא.
כשחזרתי הביתה, ובדקתי אם התחושה שהייתה לי במשחק תאמה את המציאות, נוכחתי לדעת שלחלוטין לא. מכבי בעטה פעם אחת למסגרת, השיגה שתי קרנות בלבד וכשראיתי את השידור החוזר הבנתי את משמעות המשפט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". נכון, יש הרגשה שמכבי מצמצמת פערים - אבל זו תהיה הפתעה גדולה אם היא תצליח להוציא נקודה בבית הזה.
הגיע הזמן להסתכל במראה ולהבין שמכבי לא שייכת לליגה הזו. היא לא הייתה וגם לא תהיה בשנים הקרובות. יש לה עוד דרך ארוכה לעשות, ובשביל זה היא בעיקר צריכה סבלנות – מילה שלא קיימת בלקסיקון. עד אז, עדיף שהיא תישאר בליגה של "הקטנות", שתשקיע ותשתפשף בליגה האירופית שנה אחר שנה, תצבור נקודות וניסיון.
אבל לא רק ההיבט המקצועי "הורס" את החווייה. העובדה שמכבי משחקת בסמי עופר ולא בבלומפילד, הופכת את כל העניין לקשה הרבה יותר. היה עדיף לוותר על 10 מיליון יורו בשביל לתת לקבוצה ולקהל להרגיש בבית, בשביל שאלה שבאים שנה אחר שנה, משחק אחרי משחק, יהנו וירגישו שהם חלק בלתי נפרד מההצלחה הזו בלי עוד 15 אלף "טרמפיטסים" שבאים בשביל קסיאס, אדן הזאר או מוריניו. מה שהרגיש כמו אירוע טהור ותמים, הפך במהרה למסחרי, תעשייתי ועסקי.
יש למכבי ת"א עוד הרבה מה ללמוד מאירופה, אך מצד שני לישראל יש הרבה מה ללמוד מהצהובים. הקבוצה של גולדהאר תמשיך לעבוד קשה ולרוץ בדרך שלה ויום יבוא, והיא באמת תהיה בין 32 הגדולות באירופה. עד שזה יקרה, לפחות אמשיך לומר תודה על היום המרגש בחיי.
