מעשה בין עשר שנים. רק אתמול, ב-6 במאי, ציין מועדון הכדורגל של ברצלונה את יום השנה ה-11 ל"נס סטמפורד ברידג'" - אותו שער בלתי נשכח של אנדרס אינייסטה מול צ'לסי ששלח את הקטאלונים לגמר ליגת האלופות. במידה רבה, אותו שער בקיץ 2009 מסמל את השושלת של אותה קבוצה אגדית בהדרכתו של פפ גווארדיולה, הרי אם לא אותו טיל של "סן-אנדרס" לחיבורים של פטר צ'ך - היא כמובן לא הייתה זוכה בגביע בעל האוזניים הגדולות, ומי יודע כיצד היו האבנים מתגלגלות בהמשך הדרך.
והנה היום, ב-7 במאי, מציינת ברצלונה את אחד הימים השחורים ביותר בתולדותיה: עשר שנים ויום אחרי אחד הרגעים האייקונים שהגדירו את ה"פפ-טים", שהלכה והתעצמה וקיבעה את מעמדה כאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק, חזרה ברצלונה לאנגליה, הפעם לאצטדיון אנפילד; את הסוף לא צריך לספר לכם, אבל כמו שאותו שער של אינייסטה סימל משהו, כך גם המפלה המבישה מול ליברפול: את אובדן הדרך, את הפערים שנפערו על פני 10 שנים, את האימפריה שנפלה.
"זה אחד הלילות הקשים בעשורים האחרונים, אולי בהיסטוריה, של ברצלונה. מה שקרה ברומא שנה קודם לא היה רק חלום", נכתב ב"ספורט" הקטאלוני אחרי ה-4:0, "השחקנים של ברצלונה חשו בחילה, זה נראה היה כאילו הם לא ישנו או נשמו במשך שבועות". גם ב"מארקה" המדרידאי לא ריחמו אחרי אותו ביזיון: "מה שקרה ברומא הוא בדיחה ביחס לזה". כזכור, רק שנה קודם לכן ברצלונה חטפה 3:0 באיטליה אחרי ניצחון 1:4 במשחק הראשון - והודחה בבושת פנים ברבע הגמר.
ומה שהכי עצוב מבחינת ברצלונה - הבדיחה הכי גדולה, אם תרצו, ברפרנס לדברים מהתקשורת הספרדית - היא העובדה שהתבוסה באנפילד לא באמת הפתיעה. אולי כן את אלה שעדיין חושבים שהיא הקבוצה הטובה בעולם רק כי יש לה את ליונל מסי (אותם אנשים שמתעקשים לחשוב עדיין שארגנטינה היא נבחרת גדולה), אבל לא את אלה שעוקבים אחריה שבוע-אחר-שבוע. למען האמת, ההפתעה הייתה בכך שניצחה 0:3 במשחק הראשון בקאמפ נואו - תוצאה לא משקפת בעליל את מהלך העניינים - שגרמה לרבים להסתנוור. המציאות, ובכן, הייתה כזו: ברצלונה של ארנסטו ואלוורדה, המאמן דאז, חיה לאורך שנותיה על יכולת אישית של אחד ומיוחד וקורטוב של מזל; וזה הקטע עם מזל: מתישהו הוא נגמר.
עד כמה ברצלונה הלכה אחורה והתרחקה מימי פפ גווארדיולה וכך גם מהשפיץ-של-אירופה, קרי ליברפול של יורגן קלופ, תעיד ה"אנקדוטה" הבאה: ליברפול עלתה לאותו משחק גומלין ללא שניים משחקניה החשובים ביותר בהתקפה, מוחמד סלאח ורוברטו פירמינו, ועדיין הפציצה רביעייה לרשת של מארק-אנדרה טר שטגן. יותר מזה, היא נראתה כמו קבוצה. מאורגנת, תוססת, לוחמת, אחת שיודעת מה היא רוצה מעצמה. רק תארו לכם, אם המצב היה הפוך, מה היה קורה לו ברצלונה הייתה עולה ללא ליאו מסי (אין באמת צורך לציין עוד שחקן). נדמה לי שאין צורך להרחיב. וזה כל הסיפור על רגל אחת.
"עשר שנים אחרי שהוביל את ברצלונה לעונה מושלמת ושישה תארים, פפ גווארדיולה היה מת מבושה. כי מורשת הכדורגל שלו נהרסה. לא נשאר זכר לאותה ברצלונה נפלאה. בסדר, ליאו מסי נשאר, אבל הסגנון, האינטנסיביות, המהירות, הלחץ, היעילות, היופי - שום דבר מזה לא קיים יותר". את הדברים האלה כתב בזמנו העיתונאי הקטאלוני לואיס מסקארו. איך אומר אלי אוחנה ב"בובה של לילה"? אין מה להוסיף.
