"אתחיל בסוד. למעשה, אספר מספר סודות בסיפור הבא בגלל שאני מרגיש שהרבה אנשים לא מבינים אותי", כך בחר דני אלבס לפתוח את המונולוג שלו ל-The Players Tribune. רגע לפני גמר ליגת האלופות, מגולל המגן של יובנטוס את סיפור חייו: מהילדות הלא פשוטה בברזיל, דרך הקשיים בסביליה, ההצלחות עם ברצלונה והמעבר ליובנטוס. הברזילאי מתיישב מול המראה ומתחיל להריץ את הסרט שלו ואף אחד לא יכול לעצור אותו.
"ההנהלה של בארסה זילזלה בי לפני עזבתי"
"לפני שלושה חודשים, כשברצלונה עשתה את הקאמבק האדיר מול פ.ס.ז' בליגת האלופות, צפיתי בכל רגע מהספה שלי. מקריאה של העיתונים ניתן להסיק שקיוויתי שקבוצתי לשעבר תפסיד. אבל כשאח שלי נימאר כבש את הבעיטה החופשית, קפצתי מהספה וצעקתי לטלויזיה 'יאלללללה'. ואז כשסרג'י רוברטו עשה נס בדקה ה-96 כמו כל אוהד בארסה בעולם, השתגעתי לחלוטין. בגלל שהאמת היא שבארסה עדיין בדם שלי".
"ההנהלה זילזלה בי לפני שעזבתי את המועדון בקיץ? לחלוטין. ככה אני מרגיש ואף פעם לא יהיה אפשר לשכנע אותי אחרת. אבל אי אפשר לשחק עבור מועדון 8 שנים ולהשיג את כל מה שהשגתי, ושהמועדון לא יהיה בלב שלך תמיד. מנג'רים, שחקנים ומנהלים באים והולכים. אבל בארסה אף פעם לא תלך".
"לפני שעברתי ליובנטוס, הבטחתי משהו אחרון למנהלי ברצלונה. אמרתי 'אתם עוד תתגעגעו אליי'. לא התכוונתי כשחקן. לברצלונה יש המון שחקנים מצוינים. התכוונתי שהם יתגעגעו לרוח שלי. הם יתגעגעו לדאגה שלי לחדר ההלבשה. הם יתגעגעו לדם שירקתי בכל פעם שלבשתי את החולצה".
"כשנאלצתי לשחק נגד בארסה בסיבוב הבא, זו הייתה הרגשה מוזרה. במיוחד בגומלין בקאמפ נואו, הרגשתי שוב בבית. רגע לפני שהמשחק החל, רצתי לספסל של ברצלונה כדי להגיד שלום לחברים שלי והם אמרו 'דני, בוא שב איתנו! שמרנו לך כיסא'".
"לחצתי לכולם ידיים עם הגב לשופט. פתאום, שמעתי שריקה. הסתובבתי והשופט כבר החל את המשחק. רצתי בחזרה למגרש ושמעתי את המאמן הקודם שלי לואיס אנריקה צוחק בהיסטריה. נכון שזה מצחיק? אבל המשחק לא היה בדיחה, במיוחד לא עבורי. אנשים רואים אותי ואומרים 'דני תמיד צוחק, הוא תמיד מחייך. הוא לא רציני'".
"תקשיבו, אספר לכם סוד נוסף. לפני שאני מתמודד מול החלוצים הטובים בעולם - מסי, ניימאר, רונאלדו - אני לומד את החוזקות והחולשות שלהם באובססיביות, ואז אני מתכנן איך אתחיל לתקוף. המטרה שלי היא לראות לעולם שדני אלבס נמצא באותה רמה. אולי הם יעברו אותי פעם או פעמיים, אבל אתקוף אותם בחזרה. אני לא רוצה להיות בלתי נראה. אני רוצה את הבמה. אפילו בגיל 34, אחרי 34 גביעים, אני עדיין מרגיש שאני צריך להוכיח בכל פעם מחדש. אבל זה יותר עמוק מזה".
"רגע לפני כל משחק, יש לי את אותה השגרה. אני עומד מול המראה למשך 5 דקות ואני חוסם את הכל. לאחר מכן אני מתחיל להריץ סרט במוחי. זה הסרט של החיים שלי".
"למשך 20 קילומטרים הרגשתי כמו גבר"
"בסצנה הראשונה, אני בן 10. אני ישן על מיטה מבטון בבית הקטן של משפחתי בז'ואזיירו, ברזיל. המצעים על המיטה דקים כמו הזרת הקטנה שלך. הבית מריח כמו אדמה רטובה, ועדיין חשוך בחוץ. השעה 5 בבוקר והשמש עדיין לא עלתה, אבל אני צריך ללכת לעזור לאבא שלי בשדות לפני בית הספר".
"אח שלי ואני הלכנו לשדה ואבי כבר עבד שם. יש לו תרמיל גדול וכבד על הגב והוא מרסס את הפירות והצמחים בכימיקלים כדי להרוג את החיידקים. ככל הנראה שאנחנו קטנים מדי כדי להתמודד עם הרעל, אבל עזרנו לו בכל מקרה. זו הדרך שלנו לשרוד. במשך שעות התחרתי עם אחי מי יעבוד קשה יותר. אבי קובע שמי שעזר לו הכי הרבה מקבל את האופניים היחידים שלנו".
"אם לא זכיתי באופניים, הייתי חייב ללכת כ-20 ק"מ מהשדה לבית הספר. ההליכה מבית הספר היא אפילו גרועה יותר, בגלל שמשחקי הכדורגל בשכונה שלנו יתחילו בלעדיי. אז רצתי 20 ק"מ בחזרה ואז המשכתי לרוץ ישירות למגרש. אבל אם זכיתי באופניים, זכיתי גם בבנות. הצעתי להן טרמפ בדרך לבית הספר. למשך 20 ק"מ, הייתי גבר".
"הסתכלתי על אבי כשעזבתי לבית הספר והוא עדיין היה עובד קשה. היה לו עוד יום שלם בשדות לפניו, ואז בערב היה מנהל בר בשביל להשלים פרנסה. היה היה כדורגלן יוצא מהכלל כשהיה צעיר, אבל לא היה לו את הכסף כדי לצאת לעיר גדולה כדי שהסקאוטים יראו אותו. הוא רצה לוודא שלי תהיה את ההזדמנות הזאת, אפילו אם זה יהרוג אותו".
המסך הופך לשחור
"עכשיו יום ראשון ואנחנו צופים בכדורגל בשחור-לבן בטלויזיה. צמר פלדה עוטף את האנטנה כדי שנקבל קליטה מהעיר הרחוקה. עבורנו, זה היום הכי טוב בשבוע. יש הרבה שמחה בבית".
המסך הופך לשחור
"עכשיו אבא שלי מסיע אותי לעיר במכונית הישנה שלו כדי שאשחק לעיניי מגלי הכישרונות. המכונית ישנה מאוד, יש לה רק שני הילכונים ואני מתחיל להריח את העשן".
"ישנו 100 ילדים בחדר שינה קטן. כמו כלא"
"עכשיו אני בן 13 ואני באקדמיה של שחקנים בעיר גדולה יותר, רחוק מהמשפחה שלי. יש פה 100 ילדים בתוך חדר שינה קטן. זה כמו כלא. יום לפני שעזבתי את הבית, אבי נסע לעיר וקנה לי מדים חדשים כי היה לי רק זוג מדים אחד. אחרי היום הראשון של האימונים, תליתי את הבגדים כדי שיתייבשו. בבוקר לאחר מכן הם נעלמו. מישהו לקח אותם. הבנתי שזו כבר לא החווה, זה העולם האמיתי, והסיבה שקוראים לזה העולם האמיתי היא בגלל שהחרא פה אמיתי".
"חזרתי לחדר שלי והייתי רגע מתמיד. התאמנו כל היום ולא היה מספיק אוכל במחנה. מישהו גנב לי את הבגדים, אני מתגעגע למשפחה ואני רחוק מלהיות השחקן הכי טוב פה. מתוך 100, אני אולי במקום ה-51, אז הבטחתי משהו לעצמי. אמרתי 'אתה לא חוזר לחווה עד שאתה לא עושה את אבא שלך גאה. אתה אולי השחקן ה-51 ביכולת, אבל אתה הולך להיות מספר 1 או 2 ברצון. אתה הולך להיות לוחם, אתה לא חוזר הביתה ולא משנה מה הסיבה".
המסך הופך לשחור
"עכשיו אני בן 18 ואני מספר את אחד השקרים היחידים שלי בכדורגל. אני משחק בבאהיה מהליגה הראשונה בברזיל כשסקאוט מגיע אליי ואומר 'סביליה רוצה להחתים אותך'. אמרתי 'סביליה! זה מדהים. הוא השיב 'אתה יודע איפה זה?', אז אמרתי 'בוודאי שאני יודע איפה סביליה. סביליהההההה, אני מת על זה'. אבל לא היה לי מושג איפה סביליה, היא יכולה להיות בירח מבחינתי. אבל השם היה נשמע לי חשוב אז שיקרתי".
"מספר ימים לאחר מכן התחלתי להתעניין, ומצאתי שסביליה משחקת נגד ברצלונה וריאל מדריד. בפורטוגזית יש לנו מושג שנקרא 'אגורה', זה משהו כמו 'יאללה'".
המסך הפך לשחור
"עכשיו אני משחק בסביליה ואני סובל מתת תזונה, אז המאמן והשחקנים מתסכלים עליי וחושבים שאני בטח משחק בקבוצת הנוער. אני נמצא בששת החודשים הכי קשים בחיים שלי. אני לא מדבר את השפה, המאמן לא משתף אותי ובפעם הראשונה אני באמת חושב לחזור הביתה. אבל אז, אני חושב על המדים שאבי קנה לי כשהייתי בן 13, אלה שנגנבו. אני חושב עליו בשדות מתיז כימיקלים. ואז החלטתי שאני נשאר ללמוד את השפה, מנסה למצוא חברים כדי שלפחות אוכל לחזור לברזיל עם חוויות לספר עליהן".
"כשהעונה התחילה, המאמן פנה לכולם 'בסביליה, ההגנה שלנו לא חוצה את קו האמצע. אף פעם. שיחקתי מספר משחקים, בעטתי את הכדור מפה לשם והסתכלתי על הקו. רק הבטתי בו, כמו כלב שמפחד לעבור את הגדר הבלתי נראית בחצר. ואז, משחק אחד, מסיבה כלשהי, החלטתי להמשיך, אני חייב להיות אני. אמרתי 'יאללה' ותקפתי, תקפתי ותקפתי. זה עבד כמו קסם. אח"כ המנג'ר אמר 'בסדר דני, תכנית חדשה. בסביליה, אתה תוקף'. בתוך שתי עונות בלבד, הפכנו מקבוצה שמועמדת לירידה לקבוצה שהניפה את גביע אופ"א פעמיים".
"ברצלונה שלנו הייתה קבוצה כמעט בלתי מנוצחת. שיחקנו עם הזיכרון"
"המסך הפך לשחור. הטלפון צילצל, זה הסוכן שלי. 'דני, ברצלונה רוצה להחתים אותך'. הפעם לא אשקר, אני יודע איפה ברצלונה נמצאת".
"זה הסרט שרץ במוחי כשאני מסתכל במראה לפני כל משחק. בסוף, לפני שאני חוזר לחדר ההלבשה, אני תמיד אומר משהו לעצמי. 'לעזאזל, באתי משום דבר. אני פה עכשיו. זה לא אמיתי אבל אני פה'. כשהייתי בן 18 חציתי את האוקיינוס רק בשביל ההזדמנות לשחק בקבוצה מול ברצלונה. שיהיה לי את הכבוד לשחק בברצלונה? זה היה אדיר. זכיתי לצפות בגאון אמיתי".
"אני זוכר במהלך אימון, שמסי עשה דברים לא הגיוניים עם הכדור. כמובן שהוא עשה זאת בכל יום, אבל בפעם הזאת משהו היה אחר. זה היה אימון אינטנסיבי מאוד, לא התעסקנו בשטויות. מסי כידרר בין שחקני ההגנה וסיים כמו רוצח. כשהוא עבר לידי, חשבתי 'זה לא אפשרי'. הוא עבר לידי שוב ועכשיו הייתי בטוח במה שראיתי. השרוכים בנעליים שלו היו פתוחים. אני מתכוון פתוחים לגמרי. האיש הזה משחק נגד שחקני ההגנה הטובים בעולם, תוך כדי שהוא שט על המגרש ומתנהג כמו בטיול בפארק. ביום הזה הבנתי שאני אף פעם לא אשחק עם מישהו כמוהו בחיי. וכמובן שהיה את פפ גווארדיולה".
"אם תהפכו את המילה מחשב לאחור תקבלו 'סטיב ג'ובס'. אם תהפכו את המילה כדורגל לאחור תקבלו 'פפ'. הוא גאון. אגיד זאת שוב, גאון. פפ היה אומר לך בדיוק מה יקרה במשחק לפני שהוא נערך. לדוגמא, במשחק נגד ריאל מדריד ב-2010, כשניצחנו 0:5, הוא אמר לנו 'היום, תשחקו כאילו הכדור בוער. שלא יישאר ברגליים שלכם. אפילו לא לחצי שנייה. אם תעשו את זה, לא יהיה להם זמן ללחוץ אותנו. ננצח בקלות'. אחרי שהוא דיבר התחושה הייתה כאילו אנחנו כבר ב-0:3. היינו כל כך מוכנים שהרגשנו בלתי מנוצחים".
"הדבר הכי מצחיק קרה כשהיינו מגיעים להפסקה כשהמשחק לא הלך לטובתנו. פפ היה יושב ומגרש את המצח. כאילו הוא עושה מסז' למוח, מחפש שהגאונות תבוא לכיוונו. הוא היה עושה זאת לנגד עינינו בחדר ההלבשה ואז, כמו קסם, זה היה מגיע. בום! 'מצאתי!'. אח"כ הוא היה קופץ ומתחיל לנבוח הוראות, מצייר נוסחאות ומספרים על הלוח. 'נעשה את זה, את זה ואת זה, וככה נכבוש'. היינו יוצאים למגרש, ועושים את זה, את זה ואת זה. וככה כבשנו, זה היה מטורף. פפ היה המאמן הראשון בחיי שהראה לי איך לשחק כדורגל בלי הכדור. הוא לא סתם דרש משחקניו שישנו את צורת המשחק שלהם, הוא היה יושב ומראה לנו איך הוא רוצה שנשתנה עם וידאו וסטטיסטיקות".
"ברצלונה שלנו הייתה כמעט בלתי מנוצחת. שיחקנו עם הזיכרון. כבר ידענו מה הדברים שאנחנו מתכוונים לעשות, לא היינו צריכים לחשוב. זו הסיבה, שעד היום, בארסה בלב שלי. זו הסיבה, כשניצחנו את ברצלונה ברבע הגמר, שניגשתי לניימאר וחיבקתי אותו. הוא בכה וחלק ממני גם בכה. אני יכול לדמיין אנשים קוראים את זה ושואלים מדוע אני חושף את הסודות שלי. האמת היא, שאני בן 34. אני לא יודע כמה עוד אמשיך לשחק, אולי עוד שנתיים או שלוש. אני מרגיש שאנשים עדיין לא מבינים אותי ואת הסיפור שלי".
"כשהגעתי ליובנטוס בתחילת העונה, הרגשתי ששוב עזבתי את הבית. עשיתי זאת כשהייתי בן 13, עשיתי זאת כשהייתי בן 18 ועשיתי זאת שוב כשהייתי בן 33. כשרק הגעתי ליובה, זה היה כאילו הלכתי לבית ספר חדש. במשך כל חיי אהבתי לתקוף. ועכשיו הגעתי למקום בו הערך ההגנתי הוא מעל הכל. פעם נוספת, הייתי הכלב בחצר שהסתכל על הגדר הבלתי נראית. האם לחצות? לא חציתי. בתחילת העונה, רציתי לוודא ששחקני יובה מבינים ושאני מכבד את הפילוסופיה וההיסטוריה שלהם. כשידעתי שהם מכבדים אותי, ניסיתי לראות להם את החוזקות שלי. יום אחד, התסכלתי על קו האמצע, ואמרתי לעצמי 'יאללה! התקפה, התקפה, התקפה, (בסדר, אולי גם הגנה מדי פעם או שבופון יצעק עליי)'".
"הניצחון ביובה הוא לא המטרה היחידה, הוא אובססיה"
"לפעמים אני חושב שהחיים הם מעגל. אני לא יכול לברוח מהארגנטינאים האלה. בבארסה, מסי. ביובה, דיבאלה. גאונים עוקבים אחריי לכל מקום, אני נשבע. יום אחד במהלך האימון, ראיתי משהו בדיבאלה שראיתי קודם אצל מסי. לא רק הכישרון, אותו ראיתי פעמים רבות בחיי. זה היה המתנה של הכישרון הטבעי יחד עם הרצון לכבוש את העולם. בבארסה שיחקנו עם הזיכרון. ביובה, זה שונה. זו המנטליות המשותפת שלנו שסחבה אותנו לגמר ליגת האלופות. כשנשמעת השריקה, אנחנו פשוט מוצאים דרך לנצח לא משנה מה. הניצחון הוא לא המטרה היחידה ביובה, הוא אובססיה. אין תירוצים".
"ביום שבת, תהיה לי ההזדמנות לזכות בתואר ה-35 שלי ב-34 שנותיי על כדור הארץ. זו הזדמנות מיוחדת עבורי, וזה לא בשביל הוכיח להנהלת ברצלונה שהם עשו טעות בכך ששיחררו אותי. אני יודע שהם בחיים לא יודו בזה. זו לא הנקודה. אתם זוכרים את מה שאמרתי לכם על האקדמיה בברזיל? כשאמרתי לעצמי שלא אחזור לחווה עד שאעשה את אבא שלי גאה?".
"ובכן, אבי הוא לא אדם רגיש. אף לא ידעתי אם גרמתי לו להיות גאה בי. במשך רוב הקריירה שלי הוא היה בברזיל. אבל ב-2015, הוא היה בגמר בברלין וראה אותי זוכה בצ'מפיונס בפעם הראשונה במציאות. אני זוכר שאחרי חגיגות הגביע על המגרש, בארסה ארגנה מסיבה מיוחדת למשפחות השחקנים. זכינו לתת את הגביע לאנשים שעזרו לנו להגשים את החלומות שלנו. אני זוכר כשהיה תורי להעביר את הגביע לאבי, שנינו אחזנו בו והצטלמנו. הוא אמר 'הבן שלי הוא הגבר עכשיו'. הוא בכה כמו תינוק. זה היה הרגע הכי גדול שלי בחיים".
"ביום שבת, תהיה לי את ההזדמנות לשחק בגמר נוסף מול יריבה מאוד מוכרת. כמו תמיד, אלמד את כריסטיאנו רונאלדו באובססיביות. כמו תמיד, אלך למראה לפני המשחק ואנגן את הסרט במוחי. המסך יהיה שוב שחור ואזכור את הדברים האלה: מיטת הבטון שלי. הריח של האדמה הרטובה. אבי מרסס כימיקלים בשדה. 20 הק"מ לבית הספר. התלבושת החדשה. חבל הכביסה הריק. 'ברור שאני יודע איפה סביליה'. הגעתי מכלום, אני פה עכשיו, זה לא אמיתי, אבל אני פה".
