הפועל תל אביב היתה אריק. בלומפילד היה אריק. שער 1 בצהרי יום שבת היה אריק, אוסישקין היה אריק. בכל אוהד הפועל תל אביב יש אריק. כי להיות אריק זה לשיר שהחולצה האדומה כבר לא מציאה. להיות אריק זה לדמיין את קארים עבדול ג'באר נוגע בשמיים. להיות אריק זה לשיר "ואיזה מסכנים האוהדים".
להיות אריק זה לשיר שיר אהבה לקבוצה במקום שיר אליפות. כי להיות אריק זה לשיר שאדום הוא הצבע הלא נכון.
להיות אריק זה להסתכל בלבן של מצלמת הטלוויזיה ממרומי שער 1 אחרי ניצחון גדול על אשדוד, לספור כל שער על האצבעות ולסמן "סליחה" כי לא "פירקנו אותם אחת-אפס" כמו שעלי תמיד רצה.
להיות אריק זה להתקשר באמצע הלילה לצד השני של העולם כדי להתלונן על כך שנבחרת ברזיל משעממת נגד פורטוגל. להיות אריק זה לעלות לראיון נדיר ברדיו ולענות באנחת עייפות מיואשת שכזו כששואלים אותו: "נו, מה יהיה?", ולענות: "זו הפועל...".
להיות אריק זה לחכות כל השבוע למשחק ולקוות מהדקה הראשונה שהוא יסתיים נטול כאב לב ובלי דרישה אפילו לניצחון קטן. להיות אריק זה לקנות כרטיס לדרבי ולעצום עיניים בכל פעם שמכבי עוברת את החצי בדרך לשער האדום.
כל אוהד אדום חזר אתמול ב-23:00 לרגע שבו הוא החזיק את ידו של אביו בהתרגשות כשהוא נכנס בפעם הראשונה להיכל הכדורגל המעופש של יפו. לרגע שבו הוא ראה את אריק יפה התואר פוסע עם עיתון הספורט מקופל בידו ליד שער חמש ובדרך לשער אחת עם אותו חיוך עקום וצנוע שכולנו מכירים.
הילד הזה הבין למה הגורל בחר דווקא בקבוצה הזו שתלווה אותו כל חייו. הילד הזה הבין באותו רגע שגם בו, גם באביו וגם באלו שסבבו אותו יש קצת אריק. אדם פשוט, ארץ ישראלי אמיתי, שבא מסיבה אחת: מאהבה.
בתוך תוכי יש תקווה שגם באלפי הילדים שלא זכו לראות את האוהד האדום מספר אחת פוסע באיטיות בתל אביב יש קצת אריק. אומרים שבכל אוהד הפועל יש חתיכת אבן מאוסישקין, פריט דשא מבלומפילד, לב שבור מדרבי כאוב ורצון להגביר את הרדיו כשהוא שומע את "אמרו לו" ולצעוק.
לעד יהיה באותו אוהד עוד משהו.
כי יש בו אהבה...והיא תנצח..
