עונת 1993/4 היתה הגדולה בהיסטוריה של מכבי חיפה, קבוצת כדורגל ששיחקה על סף המושלם ויצרה מימדים מיתיים לכל מהלך שלה על הדשא. אליפות ללא אף הפסד ליגה, ריצה נהדרת באירופה, ויצירת שושלת ירוקה בדרך למלוכה של שנים בכדורגל הישראלי. אבל השוק הגדול, התדהמה על הפנים של אוהדי חיפה באה מהמקום הכי לא צפוי. ראובן עטר, דווקא הוא, נטש את חיפה בתום אותה עונה ובמקום שושלת, לקח ליענקל'ה שחר 7 שנים עד שראה הקפת אליפות נוספת בקרית אליעזר.
בדיוק באותו הקיץ שחקן צעיר, שהיה בדרך להפוך לסמל העתיד של הפועל ת"א, גורש מהמועדון על ידי משה סיני ואחרי שנתיים של נדודים מצא את המלוכה בצד הקוטבי של האדומים. קראו לו יוסי אבוקסיס והוא הפך כמעט בין לילה ללב, לסמל ולאיש הכי נערץ ב... איצטדיון טדי. אבל חכו, גם אליו עוד נגיע.
עטר היה הסמל. בלתי ניתן לריסון על המגרש ומחוצה לו, יקיר היציעים והמנצח בקרב ראש בראש עם אייל ברקוביץ'. הוא היה הנסיך הגאון, שבעיקר סימל את היופי, היצירתיות והתשוקה של מכבי חיפה בעונה ההיא, אבל כשרובי שפירא החל לחפור מתחת לשוחות במטרה לעשות דבר בלתי נתפס ולהעביר את עטר לאדום, הוא לא קיבל תשובה שלילית מהסמל. משכורת של 450 אלף דולר לעונה, סכום נדיר לאותה תקופה, העבירו נאמנות מהר מאוד מירוק לאדום.
האיש מטירת הכרמל שגדל אצל שלמה שרף, לא זכה בשום תואר עם שפירא אבל הפך סדרי עולם בעיר. עטר השפיל את יציע ג' עם גול בדרבי הכי משמעותי שלו וגרם לרובי ולשאיפות שלו מאותו רגע לא להשתלט רק על חיפה אלא גם על הכדורגל הישראלי בכלל. דווקא הוא, הסמל שנישק רק חולצות בירוק, פירק לבבות שהעריצו אותו, וגרם למכבי להפסיד לראשונה אחרי 20 שנה דרבי חיפאי. בעונה השנייה הוא נתן הצגות וסיים עם 21 שערים, אבל להיקלט כסמל החדש של הפועל, כאיש מאחורי תחיית המועדון, הוא לא הצליח. בניגוד לעטר עצמו, האליפות נדדה לצד השני של הכרמל רק 3 שנים אחרי שעזב.
בצד של אבוקסיס זה היה הפוך. הכריזמה על המגרש, התנועות החדות, הקשיחות, התיקולים, הוויכוחים עם השופטים ועוד שטיקים למיניהם הפכו אותו גם לסמל מחוץ לדשא. בצפרירים ובני יהודה זה היה לעונה אבל בבית"ר הפך הבחור שגדל בוולפסון לבן בית, לאבן ירושלמית, ובכל ראיון גם דאג להזכיר זאת. "בטריבונה" היה אתר האינטרנט של אוהדי בית"ר שנת 2001. אבוקסיס התראיין לאחר שמועות שנפוצו כי הוא פוזל לכיוון ספרד.
"פנה אלי סוכן ספרדי והציע לי להכין קלטת עם הביצועים שלי, אבל אני בכלל לא אצטער אם זה לא יקרה ואני אשאר בבית"ר. אני אגיד לך מה עוד, החלטתי שלא משנה מה יהיה, אם אשחק בארץ זה יהיה אך ורק בבית"ר ירושלים. זה הבית שלי ואני אמשיך כאן". וזה לא היה חד פעמי.
כמה שנים לפני כן, בנובמבר 1997, הוא התראיין לדוד פרנקל ושאול אולמרט. "כשחקן שגדל בהפועל ת"א והיה קרוב למועדון אפילו במקום מגוריו, לא נשארת קשור לקבוצה?", הוא נשאל וענה מבלי למצמץ: "בשנה הראשונה שיחקתי מחוץ להפועל, בבני יהודה, חשבתי שאחזור והכל ימשיך כמו שצריך. אחר כך חזרתי וכשעזבתי שוב, זה כבר לא היה באווירה טובה. היו לי יחסים לא טובים עם המאמן משה סיני, ועם ההנהלה והיו לי רגשות שליליים כלפי המועדון. עברתי לשחק בצפרירים ואז הגעתי לבית"ר. עד כמה שזה נשמע קלישאה אני יכול לומר היום שאני מרגיש כאילו נולדתי בבית"ר וזה המועדון היחיד שאני מזדהה איתו. זה המועדון שלי".
אבוקסיס הפך לסמל ודאג לחזק את הסימביוזה בינו לבין הנצחיות שלו בבית"ר ללא הפסקה. חזרה שלו להפועל ת"א נראתה כמו הסיכוי שאראלה ממפעל הפיס תרים אליכם כרגע טלפון ותבשר על זכיה במיליון ש"ח. תהליך הסמליות של עטר ואבוקסיס הפוכים אחד לשני. בעוד אבוקסיס הפך את עצמו לחלק מההיסטוריה של בית"ר, אולי אחת הסיבות שעטר לא הפך למנהיג וסמל באף אחת מקבוצותיו גם לאחר חציית הכביש ובכלל בכל שנות נדודיו, היתה כי הצליח להישאר כזה בקרב קהל נאמניו בירוק, עם תמונות ושירים של הבבא עטר. המקום היחיד בו היתה לו משמעות כחלק ממשהו, ולא כשחקן רכש או נטע זר היה ביציעי קרית אליעזר.
"יוסי אבוקסיס הוא מנשק סמלים סדרתי", אמר פעם גילי לנדאו, אבל אצל יוסי כל נשיקה הופכת לרומן לא הגיוני, כמעט לא אמין. הרי האיש שהיה שותף למשחק השרוכים, החור השחור של אוהדי הפועל ת"א, חזר לזרועותיהם כמו אהובת נעורים שחיכתה למימוש הרומן. הדינאמיקה שיחקה לידיים האופרטוניסטיות שלו רק בגלל שבתודעה האדומה הוא נצרב כמי שנזרק מהפועל. ולא סתם נזרק, אלא על ידי מאמן כושל שפירק את המועדון. זה מה שהפך אותו ל"זכאי" במעבר הכל כך שנוי במחלוקת לבית"ר. ההקבלה המתבקשת היא כמובן לפרשת אבי נמני שלא רצה ללכת וגורש ממכבי, עם ההבדל הקטן שנמני היה בזמנו שווה ערך למושג מכבי ת"א ואבוקסיס לא היה שם. מעניין באיזה אור היתה מתקבלת החזרה שלו מהרי החושך בבירה להפועל אם סיני לא היה מתרסק בוולפסון.
עטר חזר למכבי חיפה כשהוא בכיוון למטה, ככוכב בשקיעה. בקבוצה של גרנט הוא קיבל את תפקיד החונך, המנטור, תוך כדי השבת החיבה שאיבד בקרב רוב היציעים בחיפה. הישיבה הסובלנית על הספסל והאקס פקטור על המגרש הראו צד חדש באישיות העטרית. כשהגיע שום וזרק אותו מהקבוצה הוא הפך סופית לסוג של צלוב. קריירה שלמה נשכחה ועטר הפך למושא הכמיהה של כל אוהד ממוצע. הדמות שלו ליוותה כל מאמן על הקווים מ-2003, וככל שחלפו השנים כך התחזקה האמונה כי זהו המשיח, והרי איזה סמל גדול יותר יש ממשיח.
וחזרה לאבוקסיס. אחרי הגאולה חסרת המחלוקת היחסית מול הקהל האדום, או לפחות לא כזו שעוררה את הרעש לו ציפו, עברו שנתיים והוא שוב עזב. הפעם לטובת פרויקט הכוכבים במ.ס. אשדוד יחד עם החבר הטוב חיים רביבו. 15 מחזורים הספיקו לאבוקסיס כדי לחזור להפועל ולגלות ששום נזק משמעותי לא נגרם לתדמית הסמל. מדוע? ובכן, משתי סיבות עיקריות.
הראשונה, הוא כבר התקבע כווינר גדול, בעיקר בזכות המסע האירופי שייצר רגע מכונן מוקדם מהצפוי - בניצחון על צ'לסי בבלומפילד. מיד לאחר הבקעת השער הראשון בדקה ה-88, קשה לשכוח, הוא אסף את הכדור מהרשת ופיזר את דבוקת השחקנים כדי שיחזרו לעמדות וינסו להבקיע את השני, בסמליות מטורפת הוא היה זה שבישל את ה-0:2 לקלשצ'נקו וחיבר את עצמו סופית ל-DNA החדש של האדומים, הרחק משאריות הצהוב-שחור. בנוסף, השנאה העצומה והעוצמתית של אוהדי בית"ר אליו ולמהלך כולו רק הקנתה לו יותר כוח וסמליות ביציעים 4-5. תגובתו אחרי הרימון שנזרק מאותם יציעים וכמעט פגע בו ("אם זה אוהד הפועל, אז אני סולח לו"), שמה את הסטמפה האחרונה - אבוקסיס הפך לקונצנזוס.
עטר ואבוקסיס, כה שונים, אבל גם כל כך דומים, שניהם לא עונים ל"קריטריון" הבלתי כתוב למושג סמל. הרי לא ניתן לדמיין את סטיבן ג'רארד עובר ליונייטד, או את ראיין גיגס עושה את הדרך ההפוכה. אלו סמלים שנולדו, נשמו, וכל חייהם שזורים במועדונים שלהם. אלסנדרו דל פיירו, נשבע כי לא ישחק באיטליה מול יובה שלו ונדד עד לאוסטרליה, גם את איקר קסיאס איש מכם לא מסוגל להעלות בראשו עם המדים של בארסה. למה? כי הוא עונה לכולכם אסוציאטיבית על משמעות המלה סמל. לא עטר ולא אבוקסיס הם כאלו, אבל אצלנו, כשהגבולות מטושטשים בכל מקום אפשרי, וכל מושג מופשט מקבל משמעות מורכבת, מה הפלא שהערב יש לנו משחק של סמלים על הקווים?
