אין תקופה שמסמלת טוב יותר את הניכור של מכבי מהקהל שלה מהתקופה ההיא תחת הרציקוביץ'. אין תקופה שמסמלת טוב יותר את ההתרחקות שלה מהרלוונטיות כמועדון צמרת לגיטימי. קל היום לשכוח, אבל רגע לפני ששקעה לתרדמת בקיץ 96' מכבי היתה על גג העולם. שנה לפני כן היא פספסה את ליגת האלופות רק בגלל שער טפשי שספגה בבית מגראסהופרס, אבל בהמשך אותה עונה היא זכתה בדאבל הכי דורסני של קבוצה ישראלית ב-30 השנים האחרונות. פתאום היה נראה שהיא בעמדה נפלאה לא רק לזכות ברצף אליפויות, אלא גם לאיים כל עונה מחדש על שלב הבתים ולתפוס פער של ממש על הליגה. כל הכלים היו שם – מאגר שחקני בית צעירים מרשים לצד ווינרים מוכחים ותיקים, המאמן המעוטר בישראל, דרור קשטן, וגם בסיס אוהדים ומנויים שהלך וגדל בעקבות המעבר לבלומפילד. ואז, בכמה חודשים, הכל התפקשש. קשטן הודח, מכבי חזרה לר"ג המנוכר, הרציקוביץ' נותר בעלים יחידי במקום קבוצת הניהול, והמועדון צלל לסחרור מקצועי-ניהולי שנמשך עשור וחצי, ומי יודע מתי יסתיים.
אז הנה, שוב, בפעם המי יודע כמה, השאלה המתבקשת ההיא: מה שונה הפעם? למה להאמין שמשהו באמת טוב קורה בקבוצה שהויכוח הכי רלוונטי סביבה הוא איזה נתון מביך יותר - העובדה שזכתה באליפות אחת בלבד ב-16 השנים האחרונות או זה שלא הצליחה אפילו להתמודד עליה ב-15 האחרות. התשובה הראשונה פרקטית. לראשונה מזה שנים מכבי מוליכה את הטבלה בשלב קריטי, ועוד עם פער אפשרי של 11 ו-8 על שתי היריבות שהשתעשעו בה כמו צעצוע בעשור האחרון. אבל יש מעבר לזה.
מכבי מודל 2013 נראית מוכנה יותר מכל מועדון אחר למציאות החדשה בישראל. ליגת העל כבר הפכה ליצואנית שחקנים מוצהרת, ומתוך 50 הישראלים הבכירים 35-40 משחקים באירופה. המשמעות היא משולשת. א. עד להודעה חדשה, לאף קבוצה בארץ לא יהיה יתרון מכריע על היריבות שלה בכל מה שנוגע לסגל הישראלי. ב. מי שתצליח להנחית זרים איכותיים, תשיג פער קריטי על השאר, ולמכבי יש סיכויים גבוהים יותר לעשות זאת בגלל הכסף שלה (וגם אפשרות לשנות ולהחליף תוך כדי תנועה). ג. עבור כמעט כל ליגיונר שיחליט לחזור לארץ ולא ירצה להיפגע כספית, מכבי תהיה ברירת מחדל. למעשה, אין קבוצה אחרת שלפחות בפוטנציאל מסוגלת להפוך לנבחרת ישראל מחוזקת. משהו שעשוי להזכיר את מכבי חיפה של תחילת-אמצע שנות התשעים.
בשביל לממש את התסריט האוטופי הזה מכבי צריכה לעשות שני דברים. קודם כל, מן הסתם, לזכות באליפות. לאחר מכן, להימנע מהשגיאות הפטאליות שנעשו בעבר. בהנחה שגולדהאר לא יעזוב ולר"ג מכבי לא תנדוד שוב לעולם כמו שעשתה ב-96', נותרה לה משימה אחת: להשאיר את אוסקר. בכל מחיר. לא כי מדובר בגאון כדורגל שייבא תורה למזרח התיכון, אלא מפני שבין ברברן אחד למשנהו, הוא היחיד שהביא תוצאות בשטח. שהקנה שיטה אמיתית, סקסית יותר או פחות. והוא לא באמת סופר כאן אף אחד מספיק כדי להתפרק כשלא יילך. כשהתקשורת תשחט הוא ימלמל חצי ציטוט באנגלית עילגת, כשישאלו אותו למה שיחרר את X או פתח עם Y, הוא ימלמל חצי ציטוט באנגלית עילגת, וכשכתבים יתקשרו אליו הוא יגיד "איי קאנט אנסר דאת. קול ג'ורדי". הוא לא מכיר את "ראשי האוהדים", לא שומע את תכנית הרדיו של ברקו ולא מתעניין בדעה של פרימו. ואל תזלזלו בריחוק הזה. הוא בדיוק זה שמנטרל רעשי רקע ומאפשר לעשות פעולה פשוטה שנקראת "לעבוד".
והעבודה הזו, השיטתית, היא מה שתוכל להכין את מכבי לעמידה ביעד שבאמת מעניין את ראשיה ומנהליה – דומיננטיות מקומית וביקור בצ'מפיונס ליג פעם בשנתיים-שלוש. מטרה הגיונית לקבוצה עם עליונות כספית ניכרת (בטח בימים בהם פלאטיני מסדר שטיח אדום לשלב הבתים לכל מי שרק רוצה מספיק). וגם אם לא יהיה אירופה, אפשר תמיד לחזור למנוי ההצלחה מהניינטיז. הפעם נראה ששני הצדדים - הקהל והקבוצה - ייצאו ממנו מחוייכים.
