אבל האם זה הסוף? המצב הוא עד כדי כך בלתי הפיך למוצר שכבר מזמן אינו יכול להיקרא מותג? האם באמת אין לו סיכוי לקום לתחייה? כי אל מול הקלאסיקו, יונייטד, סיטי, מילאן ויובה שמרצדות 24/7 על המסך, הלפטופ או באייפון, לכדורגל הישראלי עם רמה"ש נגד אשדוד במגרש גרונדמן מראש כנראה שאין מה למכור. התשובה האוטומטית היא כן, הרציונל יהנהן 3 פעמים עם הסימון למלה הקצרה – כן.
אבל ממתי משהו בישראליות שלנו מושתת על רציונל? הרי היסודות של הכדורגל הישראלי הן רגש שעולה מהבטן ולא רציונל שבא מהשכל (אולי זו גם מהות הבעיה). הרי את האהבה המזוכיסטית, לביצה הסרוחה קשה באמת להסביר. לא חסרות קלישאות החבוטות שדואגות להזכיר כמה שזה שלנו ועוד מ"תוצרת הארץ" וגם על כך שללכת למשחק של ברצלונה פעם בשנה, זה לא כמו לחוות את בלומפילד כל מחזור וכיוצא בזה.
אז נכון שקלישאות הן אולי מעצבנות, מעייפות ודוחות מרוב שהן חוזרות על עצמן, אבל מי אמר שהן שקריות? הן אלו – והנה אם כל הקלישאות - שיכולות להצביע על כך שבסוף נראה את האור בקצה המנהרה, ובעיקר מסמנות את הדרך בכך שהמצב הפיך. אז מסע ההלוויה נדחה.
המצב פה הפיך כי אם מכבי ת"א, מכבי חיפה והפועל ת"א יחזרו להיות מאסיביות בכח שלהן, והסדר הישן יחזור לשלוט בכדורגל הישראלי, אז גם העוצמה שלו תחזור. בעונה שעברה, כאשר הזירה הייתה שייכת לקריית שמונה המקסימה, אך חסרת קהל וכוח שיווקי, איבדו אוהדי הגדולות - שהם המסה העיקרית בענף - את העניין בשלב די מהיר, יצרו שעמום ופשוט זנחו את המוצר.
חזרת הגדולות למאבקי הצמרת - נאהב זאת או לא - תחזיר את התשוקה, את שימחת החיים ותעיף את העגמומיות שמילאה כל פינה ביציעי הבטון הריקים. ההיעלמות של קבוצות חסרות קהל או זהות כמו מכבי פ"ת או עירוני ראשל"צ והירידה ל-14 קבוצות יפיחו חיים חדשים בליגה. עונה טובה של באר שבע, הפועל חיפה, מכבי נתניה (באצטדיון החדש), ישיבו את סדר היום למה שנעשה במשחק ולא סביב הענף.
זו תהיה עונה של שפיות. אנשים ירדו לתהומות, התפכחו והבינו את מה שכולנו מצביעים עליו מזמן. אפשר להפוך את הכדורגל הנכה שלנו, למשהו אחר וטוב יותר, גם בלי מסי, רונאלדו ורוני. איך? בצעדים שקולים, בניהול נכון, בתפיסת האוהד כמרכז ההתפתחות המחודשת, בהתעסקות במשחק ולא בעוד בוקר של מעצרים בפרשות ופרשיות כאלו ואחרות ובעיקר בשפיות שאנחנו זקוקים לה - זה הפיך.
