היום בבוקר, רגע לפני שחזר לבית ספר אחרי פגרה ארוכה כאורך הגלות, ממש כשהורדתי אותו בשער הכניסה, אמר לי יונתן: "אבא, אתה מכיר את הדברים האלה שאתה מאבד בבית הספר?". "לא", השבתי. "נו אתה יודע...", הוא המשיך, "מחק, עיפרון, מחדד, שמחת חיים...". צחקתי קלות מהבדיחה וסיננתי: "דווקא את שלי הוא בדיוק החזיר". "מה אמרת אבא?", הוא שאל כלא מבין. "שום דבר חמוד. הנה הצלצול הגואל. ניפגש בערב". לך תסביר לו כמה חיכיתי לרגע הזה. בעצם, אולי אם הייתי מסביר, הוא לא היה מתקשר אחרי שעתיים שאבוא לאסוף אותו והורס לי את זמן האיכות. אתם יודעים, קוראים לזה זמן הסתגלות.
אומנם לא פייר לשפוט את היכולת של בית"ר רק אחרי משחק ועוד בתקופה כזו, אבל הציפיות, אוי הציפיות. הן היו כל כך גבוהות, שממש קשה לא להתאכזב ממה שראינו מהקבוצה של שי ברדה את סלובו. במיוחד כשלא ראינו כלום. הצימאון למשחק אחרי שמונה חודשים של מעין פגרה, פיטורי מאמן ששיחק מבוקר, החתמת צמד שמשחק כדורגל התקפי, רכש אינטנסיבי ומבטיח בשבועות האחרונים, מיכאל אוחנה שחזר למגרשים אחרי שנה שלמה, ירדן שועה אחד שעדיין נחשב להבטחה ויריבה מיתולוגית חלשה, כל אלה העלו את רף הציפיות, גרמו לנו לקנות עשרות קילוגרמים של פיצוחים ולבנות בסלון יציע לעשרה אנשים. יציע שהתרוקן ככל שחלפו הדקות.
מבחינה הגנתית בית"ר היתה בסדר, אבל מול הפועל תל אביב כל כך אנמית זו לא באמת חוכמה. המהירות של קונטה והפיזיות של דגני הספיקו מול האין התקפות של האדומים. אבל בצד ההתקפי וגם בקישור, למרות כל השמות המבטיחים שחוגג הביא, לצהובים פשוט לא היה מה למכור. המשחק של בית"ר היה מאוד איטי וחסר אנרגיות. לרוב הוא עמד כי הקישור האט את המשחק ולא דחף קדימה. עלי מוחמד עבד, אבל בעיקר הגנתית ולצידו שיחק קריאף שהיה קרוב מאוד לבלמים. בקיצור, לא היה גם מי שיכניס כדורי עומק מקו השני.
בשאר הזמן המשחק עמד כי סוללת הכוכבים בחלק הקדמי דרשה את הכדור לרגל ולא ריווחה את המשחק. אוחנה ואדרי פשוט לא היו קיימים ואלירן עטר וירדן שועה לא הפסיקו לאבד כדורים. זה השתנה מעט כשעידן ורד נכנס וניסה להעיר את המשחק, אבל גם זה לא הספיק כדי שאפסיק לפהק. בית"ר היתה חסרת רעיונות התקפיים ומיעטה לאיים על השער של היריב.
גם השער שכבשה הגיע הודות לכדור רוחב מקרי של שועה שפגע באחד משחקני ההגנה של הפועל, שינה כיוון, הטעה את כולם והגיע למספר 11 שחתם את המהלך בבעיטת דרדל'ה מאוד מדויקת. אם חשבנו שהשער הזה יעיר את השחקנים, טעינו. הכל נשאר מאוד מקרי. אביאל זרגרי המוכשר ניסה לעשות סדר ולדחוף קדימה, אבל היה די מפוזר ואיבד לא מעט כדורים, מה שחידד את הצורך בשחקן בכיר נוסף בעמדה הזו בסגל של בית"ר.
על פניו במשבצת הזו אמור היה להיות דן אייבינדר המנוסה, אבל הקפטן לשעבר נמצא במהלכה של מלחמת התשה מגעילה עם הבעלים, שבדרכו המפתיעה במקרה הזה מזכיר לנו את הימים של אלי טביב (נרחיב על זה בטור הבא), ולסלובו את ברדה לא היו עוד שפנים. בקיצור, אם אני צריך לסכם את המשחק שראינו אתמול במשפט אחד: למרות כל הציפיות, בדיוק כמו הבדיחה של הילד, קיבלנו משחק שהוציא לנו את החשק לחיות.
ובמילים אחרות: אם רוני לוי עדיין היה עומד על הקווים, הוא לבטח היה זוכה לביקורות, אינספור חצים ואולי גם לפיטורים, אבל מכיוון שמדובר בסלובו וברדה, שני מאמנים התקפיים מוכחים, שרק הגיעו לבית וגן ועוד בתקופה הזויה כזו ללא אימונים ומשחקים סדירים, יש לנו סבלנות לפחות לעוד כמה משחקים, עד שנחזור ליהנות ממשחקים. זמן הסתגלות קוראים לזה.
