הסיפור של מחמוד יוסף, או אבו אל יודה כפי שמכנים אותו בעכו העתיקה, נחשב ליוצא דופן. כשהוא נע בין שני עולמות, האחד פלסטיני השני ישראלי, החלוץ בן ה-22 הפך לאחד מאותם יחידי סגולה בודדים, שהצליחו לחמוק מהמציאות בשכונה הקשה ומעתיד שנראה ידוע מראש, בדרך להגשמת החלום.
"אין הרבה שחקנים שיצאו מעכו העתיקה. כל חודש-חודשיים שומעים שזה נפטר וההוא נרצח. יש פה הרבה דברים לא טובים, קל לצאת לתרבות רעה, ליפול לקשיים כלכליים או לסמים. גדלו איתי הרבה שחקנים מוכשרים שלא יכלו להמשיך בכדורגל והיו צריכים לצאת לעבוד ולעזור למשפחה שלהם".
למזלו של יוסף, הייתה לו יד מכוונת, אבא שלו. מי שהיה דייג ותיק בנמל העכואי החליט לוותר על הכל, למכור את כל שהיה לו על מנת להבטיח למחמוד עתיד טוב יותר. "אצלנו האבא של הילדים חייב לדאוג להם עד שהוא ימות. הוא תמיד רצה שאצא מפה, היה אומר לי קח כסף קח הכל רק תצא מ"העתיקה" אל תסתובב פה. הוא ויתר על הכסף שלו כדי שאצליח".
"אבא שלי תמיד היה אומר לי, אני לא רוצה שתחזיר לי את זה בכסף, תחזיר לי בכדורגל וכל יום שאני קם בבוקר לשחק כדורגל זה בשביל אבא שלי. כשכבשתי את השער הראשון שלי מול הפועל חיפה הוא בכה. שם מגבת על הראש ופשוט בכה. יש שחקנים שאחרי המשחק לא מצליחים לישון, חושבים על מה שהיה. אני חושב על אבא שלי. איך אני אחזיר לו".
"המשאלה שלי, במידה ואגיע רחוק זה לעזור לכולם כאן בעכו העתיקה, לכל מי שחסר לו. אני גרתי פה הרבה שנים. אני יודע למי חסר ולמי יש. החלום שלי זה לעזור לכולם כאן".
בגיל 20 ואחרי ששיחק באחי עכו ובצעירי טמרה, יוסף בחר בדרך אחרת - הוא עבר לשחק בליגה הפלסטינאית וחתם בשבאב אל ח'ליל מחברון, משם המשיך לקבוצה ממחנה הפליטים בלאטה.
"אם משווים בין הליגות, אז ליגת העל הפלסטינית היא כמו ליגה א' או ליגה לאומית פה ברמת היכולת. אבל התנאים אחרים לגמרי. המגרשים שם סינטטיים ככה, שכשאתה מסיים את המשחק או האימון וכואב לך הגב והרגליים. שם יש מאמן ועוזר מאמן, אין מאמן שערים, פיזיותרפיסט או רופא. יש רק ארבעה אימונים בשבוע ומשחק".
בליגה הפלסטינאית הפך יוסף לאחד השחקנים הבולטים וזכה סוף סוף לבמה לה כל כך פילל. במה שסללה את דרכו לנבחרת פלסטין הצעירה בה היה קפטן ולאחר שנבחר לאחד מעשרת השחקנים המבטיחים באסיה עד גיל 21 גם זכה להופעות בנבחרת הבוגרת במדיה כבר הספיק לכבוש פעמיים.
אך לא הכל היה מושלם, בזמן שחבריו מתקדמים לקטאר ומצרים, מחמוד שאוחז בתעודת זהות כחולה, נתקל בתקרת זכוכית. וכשהגיעה ההצעה המפתה מהפועל כפר סבא, יוסף הבין שזה יעלה לו בנבחרת.
"בגלל שאני ישראלי אסור לי לשחק בקבוצות ערביות בחו"ל. אני מוגבל שם. כשאני דיברתי עם ג'יבריל רג'וב, יו"ר ההתאחדות הפלסטינית, אמרתי לו שאני רוצה להתקדם. הסברתי לו שמצאתי קבוצה שמאמינה בליגת העל. אבל המשמעות של זה היא שאעזוב את הנבחרת הפלסטינית. יש חוק שאומר שאסור לייצג את הרשות הפלסטינית ולשחק בישראל"
"הוא לא רצה שאלך, אמר שישלם לי מה שאני רוצה אבל שאשאר. הציעו לי להיות קפטן בנבחרת הבוגרת, דירה, אוטו. רק שלא אעזוב. היו אנשים שלא קיבלו את זה טוב, שקראו לי בוגד. אבל רג'וב איחל לי בהצלחה מכל הלב, הוא אמר לי שכל מה שאני רוצה אבקש ממנו, ושלא אשמע לאף אחד והיה לו חשוב להדגיש שאם יום אחד ארצה לחזור, הדלת פתוחה בפני"
"אם הייתי רוצה להיות הערבי ישראלי הראשון שמשחק בבית"ר ירושלים? אם הקבוצה רוצה אותי אין לי בעיה לשחק. אני אהיה הערבי הראשון, אין בעיה. אני לא מחובר לדת או לפוליטיקה. ישראלי ופלסטיני מבחינתי זה אותו הדבר. לא משנה איפה אני משחק, אני מכבד את הסמל של המקום. לא משנה אם פלסטין, ישראל, לא משנה כפר סבא או בית"ר ירושלים. אני מכבד את הסמל ומשחק עד שאני אמות. גם אם הרגל שלי שבורה אני אשחק עד שאני כבר לא יכול".
"כשהלכתי לכפר סבא אמרתי להם אני לא מחפש את הכסף אני מחפש לשחק ולהוכיח לכם שאני יכול לשחק בליגת העל ולהבקיע. בכפר סבא אני מרגיש ממש בבית, ממש ישראלי. השחקנים כמו אחים שלי. אני לא מרגיש גזענות בכלל".
בעתיד הייתי מאחל לעצמי לשחק בעוד שנתיים שלוש כבר בקבוצה גדולה בישראל. הפועל ב"ש זאת תהיה הגשמת חלום מבחינתי. אבל בעוד חמש שנים אני כבר מקווה לשחק באירופה.
