הדקה ה-31. הגפרור שהצית את האש בבלומפילד. מאות סדרנים ואנשי אבטחה, קהל מתלהם ואווירה טעונה. מתוך כל ההמולה הזו פרץ אחד. מרבית כלי התקשורת התייחסו אליו בתור "אוהד". כנראה שזו המילה שהכי לא מאפיינת אותו.
הכוונה כמובן לאותו צעיר שפרץ לכר הדשא ותקף את ערן זהבי בצורה ברוטאלית ומכוערת. בעיטות, דחיפות, הנפת אגרוף. גועל נפש שמרוכז בשניות ספורות לפני שהסדרנים התעוררו וזרקו את המתפרע מהמקום. וכן, אוהדים שהיו קרובים אליו מעידים כי היה שיכור. כמה לא מפתיע.
מבט קצר על פרופיל הפייסבוק לכאורה של אותו חוליגן חושף המון. האלימות נוטפת מכל עבר ומגלה בדיוק איך גורמים אלימים בודדים הופכים לכאלה שמשפיעים על ענף שלם. על מאות אלפי אוהדים. על אווירה ציבורית.
אותו טיפוס, מסבירים גורמים שמצויים בנושא, מכונה "פואד". מדובר בצעיר בשנות השלושים לחייו שהשתחרר רק לפני כשבועיים ממעצר בית בן כשנה וחצי בגין עבירות כלכליות. הפעם יותר מתמיד, הכתובת הייתה על הקיר.
אחרי אותה תגרה מפתיעה הגיעה הרחקתו השנויה במחלוקת של זהבי, הדרישה של ג'ורדי קרויף להוריד את קבוצתו מכר הדשא, הפריצה של מתפרעים נוספים משני הצדדים, כניסת השוטרים ליציעים ובסופו של דבר להפסקת המשחק. שוב הכדורגל הישראלי נראה כך. טעם מר. מר מאוד.
