במשפט אחד: המסר שערן זהבי שלח דרך סדרת הדוקו שלו
רגע אחד בסצנת הסיום רמז בקול רם על הכיוון שאליו הקריירה הולכת - בפרק הרביעי והאחרון של "זהבי". וגם: היחס הלא הוגן ללאזטיץ`, החורים בעלילה והיתרונות הגדולים. זמן לסכם
נתחיל מהסוף - בעיקר כי הוא נשאר פתוח: הפרק האחרון בסדרה הדוקומנטרית "זהבי", על הקריירה של ערן זהבי, לא הותיר אחריו שורה תחתונה. למרות הציפייה לאיזושהי הצהרה, זהבי כמו תמיד אוהב לשמור את הקלפים קרוב לחזה - זה מה שהוא יודע לעשות. אבל יש סאבטקסט, והוא די ברור: זה נראה כמו דוקו על שחקן שרואה את סוף הקריירה, אבל עוד לא מסוגל לקבל את ההחלטה הסופית.
או במילים אחרות - לפחות לפי הפרשנות שלי, ערן זהבי לא מתכנן פרישה. המשפט האחרון שלו בפרק היה "אני מחפש אתגר ממש גדול" - אתגרים אפשר גם למצוא מחוץ למגרש, אבל כל הפרק נע סביב השאלה "לפרוש או לא לפרוש" - גם דרך העובדה שהוא פחות שיחק בעונה האחרונה שלו, גם דרך שאלת הנבחרת והמורשת שהוא משאיר אחריו. נדמה לי שהחיוך שלו בסוף הסדרה מעיד שאין כאן השלמה - אלא רצון לעשות עוד משהו בקריירת המשחק. כמובן שהדלת לגמרי פתוחה לכך שזהבי יפתיע אותי וכל הטקסט הזה ייזרק לפח, אבל לפחות לטעמי - זה לא הסוף.
חוץ מזה, אמנותית הפרק האחרון שונה מאוד מהפרקים שראינו עד עכשיו. שלושת הפרקים האחרונים הסתכלו בלשון עבר - תיארו מה היה, והיו יותר דוקו היסטורי על הכדורגל של זהבי והכדורגל הישראלי. הפרק הזה, קצת כמו הפרקים האחרונים של "הריקוד האחרון" - עובר פאזה, ממה שהיה למה שעכשיו. לשון הווה. מה שבולט בו הוא לא הארכיונים או המונולוגים (המרשימים כשלעצמם), אלא הוויזואליה ומה שלא כ"כ היה ב"לסט דאנס" - וזה התיעוד הדוקומנטרי המקיף, שליווה את זהבי לפני, אחרי ותוך כדי משחקים.
