ערן זהבי, דקל קינן ואליניב ברדה אלו אחרוני הסמלים שלנו בכדורגל הישראלי. חלקם מיצו ויצאו לדרך חדשה מעבר לים וחלקם פרשו בשל נסיבות. לקטגוריה הזאת אפשר להכניס בבטחה את ערן לוי, שהפך בשנים האחרונות לסמל של מכבי נתניה, שחקן שנאמר עליו כבר הכל, אבל הוא תמיד ידע להחזיר על המגרש עם אינספור רגעי קסם. גם ברגעים הקשים, הוא תמיד נתן את התחושה שהדם הנתנייתי זורם בעורקיו, לטוב ולרע.
אפשר להתווכח על שחרורו, העיתוי, הדרך, התנהגות הקבוצה וכמובן התנהלות השחקן, אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח - לוי אחראי על החזרת הכדורגל השמח למועדון והחיוך לאוהדי הקבוצה. ערן ידע ירידות ליגה, חגיגות עלייה, גמר גביע וכמובן עונת החזרה המדהימה שהביאה לזימונו לסגל הנבחרת. בשנה האחרונה, שיתוף הפעולה עם דיא סבע הזכיר לוותיקי נתניה, לאותם אלה שעוד זכו לאכול סנדביץ' טוניסאי בקופסא, מהלכים שהיו שמורים לדור הנפילים של הקבוצה.
ההתרגשות שבה למגרש, הרחש מכל פס נשמע ובעיקר הגאווה חזרה, כי לוי וסבע החזירו לנתניה את השמחה.
אבל גם ההתנהגות של לוי לפעמים הזכירה את השכונתיות של ימי הקופסא, והוא כנראה לא הפנים שהכדורגל השתנה ואפילו הסנדביץ' ירד מהמדף.
אז מי צודק ומי לא בשחרורו של השחקן? הבעלים, אייל סגל, הוא איש של דרך, והדרך של הקשר לא התיישבה בקנה אחד עם האג'נדה שלו. ניתן להבין את שיקוליו של הבעלים. גם אם אנחנו לא מסכימים, בסופו של דבר הוא זה שמשלם ועל פיו יישק דבר. אין פה צודק או לא, כי זו שאלה של השקפה. יחד עם זאת נראה ששני הצדדים שכחו את המשפט "אל תהיה צודק, תהיה חכם". לסיכום, נקבעה דרך ועל פיה צריך להתיישר. שחקנים גדולים באים והולכים, זהו טבעו של המשחק. נכון, הטיימינג בעייתי, אבל הדרך חשובה לפעמים יותר מהתוצאה.
תודה לך ערן, מאמינים בדרך אייל!
הכותב הוא עורך "מגרש פתוח" ואוהד מכבי נתניה ב-40 השנים האחרונות.
