כל חגי ומועדי ישראל בלוח העברי, מספרים את העבר שלנו ומזכירים מאורעות שהתרחשו בהיסטוריה היהודית. למעט אחד. ראש השנה הוא החג היחיד שלא בא לציין אירוע כזה או אחר, אלא ההפך. הוא בא לבשר לנו על העתיד להיות.
"היום הרת עולם...", נכתב על ראש השנה כדימוי לאישה הרה שכל מה שהיא אוכלת ועושה משפיע על ההיריון ועל העובר שלה. ואכן על פי היהדות ראש השנה הוא יום שמשפיע על ה'היריון' של השנה כולה. אם לדייק, מראש השנה ועד יום כיפור אנחנו עוד יכולים להשפיע על העתיד לקרות וביום הדין הדברים נחתמים. מכאן כבר אין דרך חזרה. אומנם העתיד הזה מוסתר מאתנו, שנאמר "בכסה ליום חגנו", אבל מה בכל זאת אנחנו יכולים לדעת? איך אפשר לחזות את העתיד לנו?
האמת שקשה לדעת, אחרי הכל הנבואה ניתנה לשוטים, אבל גם בכתובים מבהירים דבר קריטי: בכדי לזכות בשנה טובה, בבריאות, שמירה, נחת, פרנסה ועוד, צריך קודם כל הכנה טובה. או בפשטות: אם היום שלנו נראה כמו הלילה שעברנו, הרי שהעונה הבאה תהיה המשך ישיר של הפגרה. אז מה הכדורגל הישראלי בכלל והקבוצות בפרט יכולים ללמוד מהשנה שחלפה? לא מעט.
נבחרת ישראל - שנה שלמה בלי מאמן, חצי שנה בלי יו"ר התאחדות, 48 שנים בלי הישגים משמעותיים ודורות של שחקנים בינוניים, לא מבשרים טובות בגזרה הלאומית. ועדיין, משהו טוב קרה בקיץ האחרון. צוות זר הגיע לארץ והתחיל לעבוד. המאמן הלאומי, ועוד יותר המנהל המקצועי של הנבחרת, יכולים לעזור לנו לצאת מהביצה המקומית ולעשות קפיצת מדרגה ברמה הבין לאומית.
כדי שזה יקרה אנחנו צריכים פשוט לשתוק. כן זה קשה, אני יודע, אבל לא יקרה כלום אם נימנע מלשון הרע בקדנציה הבאה. לשתוק ולתת להם לעבוד. לא ללמד אותם, לא להכשיל אותם והכי חשוב לא לבקר אותם על כל פס או החלטה מקצועית. תנו להם במה אמיתית. קדנציה שלמה. מקסימום הם לא יצליחו איפה שאנחנו נכשלים כבר חמישים שנה.
האמת אני בספק אם זה יקרה, אחרי הכל דאגנו לבקר את הרצוג כבר לפני שעלה למטוס לארץ הקודש ושלחנו אותו חזרה לאוסטריה אחרי ההפסדים לאלבניה וצפון אירלנד, אבל פשוט אין לנו ברירה כי אולי אנחנו חכמים, אבל אנחנו בטוח לא יודעים את כל התורה. תורת הכדורגל כמובן.
אומרים שאין יום טוב מראש השנה להיענות. אחרי הכל זה היום בו נברא האדם וביום הולדת תפילות נענות ("אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה..."), אבל אנחנו כבר בכיפור ואין יותר דרכי קיצור. אז רגע לפני שדין הנבחרת נגזר, בואו נעשה טובה לעצמנו ונבטיח לריבונו של עולם שפעם אחת באמת נשמור על צניעות ובעיקר נגלה סבלנות. מי יודע, אולי בסוף עוד ניפגש ביורו.
הפועל באר שבע - משהו קרה בקיץ האחרון לאלופת המדינה בשלוש השנים האחרונות. אם בעבר הלא רחוק האדומים מבירת הנגב ידעו להתכונן לעונה בצורה יסודית ושקטה, הרי שהפגרה האחרונה הביאה איתה בעיקר רעש והמולה.
שחקנים מוערכים שוחררו במפתיע, אחרים עזבו בטריקת דלת ויש כאלה שנשארו למרות שהובהר להם שהם לא בתכניות. כל זה הביא את הקבוצה של ברק בכר לעונה כשהיא לא מוכנה. כל כך לא מוכנה שאפילו על איזו חולצת שוער ילבש אריאל הרוש לא הצליחו לקבל שם החלטה לפני שריקת הפתיחה.
כל זה עלה לאלונה ברקת ביוקר, תרתי משמע. הקבוצה פספסה הזדמנות לשחק במפעלים האירופים והפסידה מיליוני שקלים על הדרך. היא גם איבדה מכוחה המקצועי ומכוח ההרתעה שלה בליגה המקומית. לא בכדי היא ללא ניצחון ואנחנו כבר במחזור השלישי.
אז האם זה סוף הרצף? פגרת ראש השנה הייתה גלגל ההצלה האחרון שהיה לאלופה. אם ברצונה לעשות היסטוריה ולזכות בצלחת בפעם רביעית ברציפות, היא היתה צריכה לדבוק בסוד שמביא איתו ראש השנה: כל יום מתקן את בחינת יומו (דמיינו שיש לכם ההזדמנות ביום ראשון לנקות את כל העוונות של כל ימי הראשון שהיו השנה, וביום שני הזדמנות לנקות את כל ימי שני, וכן הלאה).
במילים פשוטות, הודות לפגרת הנבחרת, לאלונה ברקת וברק בכר היתה הזדמנות אחרונה לתקן את ההכנה הגרועה לעונה. ואכן מראש השנה ועד כיפור הם עשו לא מעט שינויים, שיחררו ארבעה שחקנים בכירים וצירפו שני כוכבי על בדמות סבע והאסלנבייק נחתו בטרנר. האם זה יספיק? בואו נגיד, שאין להם ברירה אלא להתפלל חזק בשעת הנעילה.
בית"ר ירושלים - סוד חשוב בראש השנה הוא להודות. היום האחרון של ראש השנה צריך להיות עם הרבה רגש של הודיה ותודה לבורא עולם על השנה שהייתה לנו, גם אם היא היתה קשה. עד כדי כך שחובה למצוא זמן לחשבון נפש קצר ולמנוחה. זה בדיוק מה שבית"ר צריכה. זה בדיוק מה שמביא איתו כיפור.
אמנם הקבוצה מהבירה החלה את ההכנות מאוחר מאוד ועד כה גם התוצאות לא מלבבות, אבל אחרי ימי אלי טביב, הם צריכים להודות לאל ולקבל הכל בטוב, אהבה והבנה. חוץ מזה זו רק ההתחלה. בעיקר כשבעל הבית החדש יישם סוד נוסף של ראש השנה: לא לחסוך.
אומרים שכשהבעל חוזר מבית הכנסת, צריך שיהיה שולחן ערוך ומכובד, עם סימני עושר ושפע, כלים נאים ומאכלים משובחים. לא לחשוש להוציא כסף על סעודות החג ביד רחבה ("יאכל בשמחה, ויבטח בה' יתברך שיזמין לו פרנסתו בכבוד, כשיוסיף להוציא לכבוד היום הקדוש הזה כי רב הוא"). חשוב מאוד שלא להראות חס ושלום סימני עוני, של משהו מקומט, פרום, דהוי או קרוע.
במתכוון או שלא, משה חוגג פעל על פי הסוד. הוא הוציא מכיסו ללא אבחנה והחתים שחקנים רבים בקבוצה. רק השבוע צירף בעל הבית את שמואל שיימן והחזיר את דן איינבינדר. אז למה בכל זאת אני לא ממש אופטימי? בדיוק מאותה סיבה: חוגג חגג ללא אבחנה והחתים גם שחקנים ששיאם בעברם. אני חלילה לא רוצה לומר שערן לוי, דודו גורש, מאור בוזגלו ושאר הוותיקים שהחתימה בית"ר בחודש האחרון הינם דהויים או קרועים, אבל תסכימו איתי שהם בטח לא חדשים וחלקים.
יודעים מה, במחשבה שניה, גם אם לוי יצטרך ער"ן אחרי כל ספרינט ובוזגלו יצטרך מאור כדי לראות את הדשא, כמו שכבר אמרתי, ערב כיפור זה הזמן לומר תודה. צריך להודות על כך שחוגג הגיע מאהבה, כי עם כל ההשקעה הזו, רק עניין של זמן עד שבית"ר תנצח. ועל זה נאמר: ממשה עד משה לא היה כמשה. בטח לא אחד כזה שמעוטר במילה חג. אז חג שמח לאוהדי בית"ר.
הפועל תל אביב - יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו מתפללים חמש תפילות. בעוד ביום חול מתפללים שלוש תפילות ושבתות ובחגים מוסיפים את תפילת 'מוסף', מחר מתפללים תפילה נוספת - תפילת נעילה. ההסבר הוא שחמש תפילות אלה הן כנגד חמש הדרגות שבנשמה - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וזה בדיוק מה שחסר להפועל תל אביב כדי לחזור לקדמת הבמה: נשמה. נשמה אדומה.
כמי שחשש כמעט כל ימיו מהאדומים, בשנים האחרונות אני ושאר אוהדי בית"ר, מכבי תל אביב מכבי חיפה והפועל חדרה, כמעט לא סופרים אותם. וזה לא רק בגלל השפל המקצועי שהם חוו בשנתיים האחרונות, אלא בעיקר בשל חוסר זהות. משהו קרה במועדון המפואר. הוא איבד מה-DNA שלו. הוא איבד את הרוח שלו. את הנשמה של. וגוף בלי נשמה, הוא גוף שבדרך למוות.
יסלח לי אלוהי הצהובים, אבל אפילו אני מתגעגע להפועל תל אביב החזקה, המפחידה, האימתנית, השחצנית. זו שכואב להפסיד לה, אבל עוד יותר כיף לנצח אותה. כדי שזו תחזור בחודרוב צריכים לשנות פאזה ולחשוב אחרת. לא על עכשיו, אלא על עוד כמה עונות. צריכים לזרוע שם בסבלנות ולא להילחץ מהתוצאות.
במקום מסע רכש רוחבי, הם צריכים להביא שחקנים בודדים בפינצטה. לבחור אותם על פי יכולת, אבל גם על פי אופי. במקום מסע רכש סתמי, צריכים לגדל שם דמויות שהאוהדים יוכלו להזדהות איתן. עושים את זה דרך מחלקת הנוער ודרך החתמות לטווח ארוך. לא עוד שחקנים שבאים והולכים, אלא באים ונשארים.
כיפור הזה הוא זמן מצוין עבור הבעלים כדי לחשוב. לחשוב נקי וצלול. לחשוב ולקבל החלטות. לפעול באורך רוח ולא להילחץ מהתוצאות. גם ככה העונה הן לא יהיו טובות, אבל עם דרך אמתית מהר מאוד יוכלו שם להעלות את הנשמה האדומה כמה דרגות.
מכבי חיפה - אחד הלאו הגדולים בראש השנה הוא לא לבכות. כן, אסור להביא את עצמך לבכי בראש השנה. כך לפחות אומרים האר"י הקדוש והרב עובדיה יוסף זצ"ל. וזה בדיוק מה שאוהדי מכבי חיפה צריכים לעשות בערב כיפור, לקחת על עצמם דבר פשוט: להפסיק לבכות.
נכון, שבע השנים האחרונות הן בגדר שנים רעות, אבל גם הן יחלפו בקרוב, אולי מאוד. בטח כשיש במועדון בעל בית יציב, שפוי, שלא מתייאש לנסות. ואם הוא לא מתייאש, אז מי אנחנו שנרים ידיים ונתלונן. בטח לא העונה.
לפחות על פי ההכנה עושה רושם שמכבי חיפה תהיה השנה הרבה יותר חזקה ובריאה. פחות אגו, פחות תככים, פחות ציפיות ואולי יותר הישגים. עם חוד צעיר ורעב, עם מרכז שדה עובד ויצירתי וגם הגנה משופרת, זה הזמן של הירוקים מהכרמל להחזיר עטרה ליושנה.
נכון, עד עכשיו, בשלושת המחזורים הראשונים, התוצאות לא מלבבות, אבל כן אפשר להרגיש בסמי עופר דם חדש. יותר אופטימיות ואנרגיות טובות במקום ביקורות, והשנה זה יכול לקרות. אולי לא אליפות, כי זה לדעתי החתימה של הקבוצה הבאה, אבל בהחלט הירוקים יכולים להפוך לגורם משמעותי בצמרת הגבוהה.
מכבי תל אביב - אומרים שראש השנה הוא חג של בית. בזמן זה עדיף להיות בבית, גם אם אתם זוג צעיר. זהו יום קריטי לכל השנה והסימנים והברכות נספגים בקירות. אורחים זה כיף ונהדר, אבל תמיד מלווים בפטפוטים וזה לא הזמן. בסוכות נארח ונתארח.
עושה רושם כי במכבי ת"א שינו הקיץ פאזה והחליטו להשיב הביתה כמה בנים. אני לא אוהד של הצהובים, אבל באופן אישי אני מתחבר לקו הזה. שמות כמו גלזר, ברסקי, כהן וחוזז יכולים לפרוח בקרית שלום יחד עם שחקני בית אחרים שכבר משרתים את המועדון כמו פרץ, מיכה, דסה וייני.
גם אלו שלא נולדו במועדון, כמו ריקן, עטר ואצילי, כבר מזמן הפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. יחד עם רכש חזק בדמותם של שכטר, אופואדו ודוידזאדה, למאמן ולדימיר איביץ' יש את כל הסיבות להחזיר את הצלחת לארון הצהוב. אחרי הכל, כמו שאמרנו בהתחלה, הכל תלוי בהכנה. גמר חתימה טובה.
