"במציאות הזאת / באור ישראלי,
במתיקות הזאת / המרירה שלי,
לא קל להיות אופטימי / לא קל להאמין
כשהמציאות / שונה לחלוטין..."
(שלום חנוך)
אף פעם לא קל להיות אוהד כדורגל ישראלי. לא פעם אתה צריך לעמוד לצידו של ענף עם תדמית בעייתית, כזה שמייצא פחות גולים ויותר שערוריות מאלף סוגים. אבל פי עשר הרבה יותר כואב להיות אוהד כדורגל ישראלי בלילה כמו זה. לילה שבו דווקא אחרי משחק כדורגל סוער וייצרי, כל מה שאנחנו אוהבים במשחק הזה - בשנייה אחת, התמונה התהפכה. ממשחק עונה, שאפשר לדבר בו על סיפורים ספורטיביים מגוונים, זה הפך לקטטה מכוערת.
האמת העצובה היא שלסרט הזה היה פרומו. הוא אפילו היה מושקע למדי - כמעט כל משחק בין מכבי חיפה להפועל באר שבע בשנתיים האחרונות נגמר עם סוג כזה או אחר של קטטה. פעם זה בזמן המשחק, ופעם אחריו. פעם זה על הדשא ופעם זה במנהרה. זה ייצר משחק כדורגל שבו, למרות שהאיכות בהחלט קיימת בשני הצדדים, הציפייה והאווירה מסביב היתה חמה מכל הסיבות הלא נכונות. בכל פעם שהשופט שרק לפתיחתו של משחק הכדורגל הזה, התחושה היתה שהמכות באוויר. ש-22 שחקנים מתהלכים על חבית של חומר נפץ. שמתישהו, מישהו ישלוף את הפרובוקציה, ומישהו יגיב ומיד תתחיל מהומת אלוהים.
קל היה לכולם להדחיק או להתעלם מהמצב הזה. לטעון שמדובר ביצרים, בתוצר הלוואי של משחק גדול, ש"גם באירופה זה ככה". התעלמנו מהכתובת שזעקה מהקירות, וקיבלנו את המאורעות של טרנר 2023. זה ממש לא משנה מי הדליק את המדורה הספציפית הזאת - למרות שכולם כבר עסוקים בשאלה "מי התחיל". כי את האש לא הדליקו הלילה בטרנר, אלא כבר תקופה ארוכה מאוד. לאורך הרבה משחקים שהתחילו והסתיימו. זה התחיל על אש קטנה, עד שזה בער ללהבה שגדלה וגדלה כל הזמן. עד שזה נגמר בקטטה המונית.
והדבר היחיד שמייאש יותר מהמכות - הוא העובדה שהכל אותו דבר. המועדונים יתעסקו הרבה יותר באישומים אחד כלפי השני כמי ש"הלהיטו את הרוחות", מאשר בחשבון נפש ובשאלה "איך הגענו לכאן". האוהדים ישחקו את משחק הוואטאבאוטיזם הגדול ("איפה הייתם כש..."), בתי הדין כרגיל יגמרו את הסיפור הזה בקנסות - ואולי גם יסגרו איזה יציע וישאירו עוד אלף אוהדים בחוץ. כוחו של הרגל. כולם ימשיכו את המשחק הרגיל שלהם, יקריאו את השורות שכתובות להם יפה בתסריט. אף אחד, חלילה, לא יחשוב על חשבון נפש - אף אחד לא יסתכל על טובת הכדורגל הישראלי, על האינטרס הכולל.
אולי, שוב, כדורגל ממלא את מקומו כמראה של החברה: ישראל הפכה למדינה שהיא סכום חלקי הפוזיציות שלה. הרשתות החברתיות שעטפו אותנו באנשים שמסכימים איתנו, קיבעו מראש את המצב הזה - שבו כל חשבון נפש אמיתי נתפס כחולשה, כל התבוננות פנימית על המעשים שלך עצמך ולא רק על מעשיו של האחר - נתפסת כמעט כבגידה ב"צד שלך". כ"ירי בתוך הנגמ"ש". אנחנו רואים את זה בהרבה תחומים שרחוקים מאוד מהכדורגל, ועכשיו - כמו שכתב פעם קובי אוז - הנה זה בא, הנה זה כאן. גם אצלנו.
אם יש לי משאלה אחת סביב כל האירוע הזה, היא שבית הדין לא יעשה שום דבר. שיסיר את ידיו מהמשחק הזה, ושמכבי חיפה והפועל באר שבע יתכנסו - ביחד - כדי להחליט על הענישה. שהיא תיעשה מתוך המועדונים עצמם. ששתי הקבוצות שרצות לאליפות יבינו - אחרי המשחק הזה - שיש דברים שחשובים יותר מכדורגל. שהן תהיינה אלה שתרחיק את השחקנים והאוהדים שהתפרעו והכתימו אותן, קודם כל, ובסוף גם את הענף שעליהם הן יושבות. שפעם אחת, חשבון הנפש לא יבוא מגורם חיצוני (שאותו כמובן יהיה אפשר להאשים לאחר מכן ב"הטייה", כי הפוזיציה חזקה מהכל) - אלא מתוך הקבוצות, שהן הגוף שבאמת מחזיק את הענף הזה על הרגליים.
אבל כנראה שזו ציפייה מוגזמת. כי בישראל של 2023, בכדורגל ובכלל, אף אחד לא לוקח אחריות. לא על אסונות בהם נהרגים אנשים - וגם לא על קטטה מכוערת שמרחיקה אוהדים מהכדורגל הישראלי שנים קדימה. מנהלת הליגות בישראל אוהבת לדבר על "המוצר", ועל מה שפוגם בו - הלילה הזה גרם נזק הרבה יותר מכל דבר אחר. והוא הגיע מהקרביים של הכדורגל עצמו - מהשחקנים על המגרש.
בפעם האלף, הכדורגל הישראלי צריך להביט אל שפת התהום - כמו שכתב פעם דויד גרוסמן. כולנו - אוהדים, שחקנים, מאמנים, מנהלים, דיינים וגם גופי השידור והתקשורת - התעלמנו יותר מדי זמן מהמציאות. חשבנו שהיא תשרת אותנו, שאולי זה לא כל כך נורא, שהכדורגל כאן לא אלים באמת - רק כדי לקבל, בפעם האלף, את המראה השבורה בפרצוף.
הלוואי והרגע המכוער הזה יגרום לאחד ממובילי הענף הזה להפנים את המצב לאשורו, ולנהוג אחרת. לצערי, כמי שרואה כדורגל ישראלי כבר כמעט שלושה עשורים - אני לא אופטימי. כנראה שזהו עוד לילה מבאס בהיסטוריה הארוכה של הכדורגל הישראלי. ושכולנו, כולל כולנו, מתכוננים כבר עכשיו לסיבוב הבא.
