המצב הוא מצב חירום, אבל התחושה רחוקה מלהיות דחופה. אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי, כזה שזכה בשש אליפויות ושבעה גביעים, כזה שיש לו אוהדים בכל פינה בישראל - נמצא בסכנה הקיומית הכי גדולה שלו, לפחות בעשרים השנה האחרונות, אם לא אי פעם. ועם זאת, קשה להרגיש באוויר את תחושת הדחיפות. לא רואים את פרנסי הכדורגל הישראלי נרתמים. יש תחושה שהטיטאניק עם סמל המנורה לא דוהרת לקרחון, אלא משייטת אליו בשלווה. מבלי להפריע את שלום הציבור.
חשוב להבהיר: אם יש צמד מילים ששנוא עליי, בהקשר הספורטיבי, הוא המונח "חשובה לליגה". בעיניי אין מועדון שהוא "חשוב", לכדורגל יש חיים משלו - ועל משקל ההתבטאות של הווטרינר ג'ורג' מ"הפרלמנט", הוא יותר חכם מכולנו. ובכל זאת, השערורייה סביב בית"ר ירושלים - וההיעלמות של הקבוצה הזו מהנוף - עלולה לפגוע בכל הענף. לא רק במאות אלפי אוהדים בכל המדינה (מקריית שמונה ועד אילת), אלא גם בקבוצות האחרות שיאבדו הכנסה משמעותית. אם יש מותג שנקרא "כדורגל ישראלי", בית"ר ירושלים מגלמת בו חלק חשוב, וראשי הענף צריכים להבין שכבר לא מדובר באזעקות שווא. זוהי בפירוש אזעקת אמת.
עוד יבוא הזמן לחפש אשמים בדרך למצב שאליו בית"ר הגיעה - משה חוגג כמובן בראשם, שלא רק ינק ערך אלא גם ממש שאב את כל הערך של המועדון, ודרדר את המועדון לתהומות שלא ידע המון זמן, ומיד אחריו גם ראשי ההתאחדות לכדורגל ובקרת התקציבים שאישרו את המצב הזה (ולא בפעם הראשונה), ומיד אחריהם גם חלק מהאוהדים שהטילו צל כבד על המועדון עם גזענות ואלימות שהרחיקו משקיעים בעבר, ומנעו ממנו את הקרקע היציבה שעליו הוא היה אמור להתבסס. אבל מה שחשוב עכשיו הוא השאלה הפרקטית: כלומר, מה עושים מכאן קדימה.
ועד כמה שעמותת האוהדים היא יוזמה מבורכת וטובה, עם המון כוונות טובות, קשה לי לראות איך פרקטית היא ממש מחזיקה את בית"ר. גם ההודעה שפרסם חוגג בשעתו ("15 מיליון ש"ח והקבוצה שלכם") קצת מחוררת; הרי אחרי אותם 15 מיליון, יש עוד 18 מיליון של חובות שמישהו יצטרך לשלם, וגם המספר הזה אולי לא סופי. ואחר כך עוד יצטרכו לבנות קבוצה תחרותית בליגת העל (אפרופו ההודעה המוקדמת והדי מגוחכת בדיעבד על המשך דרכו של יוסי אבוקסיס). גם אם יש מאחורי היוזמה הזו אנשי עסקים ולא רק התארגנות של הקהל, הסכומים הם גבוהים מדי לעיכול על ידי כל איש שאינו מיליארדר סטייל מיץ' גולדהאר. וכאלה, כידוע, אין הרבה על המדף - בטח לא בכל הקשור למותג רעיל כמו בית"ר בעשרים השנה האחרונות.
גם האלטרנטיבה של גסיסה מכוערת (הידועה גם בכינויה המכובס "תקציב מינימום") לא באמת מחזיקה מים, ורק תרע את המצב בעוד שנה. בית"ר רזה, שמתבססת על שחקני נוער (ואין דור מבריק יותר מדי במחלקות הצעירות - גם יאן יוסופוב, שנחשב לכישרון הגדול ביותר, כנראה הולך לאירופה) ואולי כמה שחקנים זולים כחיזוק, תתקשה לשרוד - ותתקשה עוד יותר לשגשג. זו לא בית"ר חיה ואטרקטיבית, שתוכל גם למצוא משקיע ולהמשיך הלאה. זו בית"ר שתרד, בסבירות גבוהה, לליגה הלאומית בצורה עלובה; ושם גם אם מישהו ירצה למכור, לא ברור אם יהיה מי שיקנה.
המשמעות היא שאין מנוס מהקפאת הליכים. גם במחיר של ירידת ליגה בטווח הקצר. רק האופציה הזו תאפשר לנקות את השולחן מהחובות, ולאפשר איזשהו קיום פורה בעתיד. וזה הרי יקרה מתישהו; השאלה היא אם זה יקרה עכשיו, כשבמועדון עוד נשארו כוחות חיוביים (ואז באמת לעמותת בית"ר יהיה מקום ראוי) ואיזשהו רצון לחיות, או כשהיא "מחוברת למכשירים" (מטאפורית כמובן) בליגה השנייה, אי שם בין מכבי אחי נצרת להפועל אדומים אשדוד (עם כל הכבוד לשתיהן). מכל הצדדים נדרש להכיר במציאות, להביט בשפת התהום, ולהבין שאין עוד הרבה זמן כדי להציל את בית"ר מבור תחתית אפל.
וזה כולל גם את חוגג, שצריך להפנים שאת הכסף שהוא חשב לעשות מאיזושהי מכירה - "לעשות אקזיט", במונחי העולם שחוגג בא ממנו - הוא לא יראה. אף אחד לא ייקח את הקבוצה עם גיבנת כזו של חובות (שלא ברור עד כמה היא גדולה), ולכן המוצא המכובד היחיד שלו הוא להבין שחלקו בהיסטוריה של המועדון נגמר, ולפנות את המקום למישהו שימשיך מכאן. אבל זו ציפייה אוטופית ואופטימית מדי, אפילו עבור אופטימיסט כמוני. כנראה שהטיטאניק צריכה לראות את הקרחון מגיע - כדי שהקברניט, או אולי הקברניטים מעליו, יבינו שהיא הולכת לטבוע.
