הביטוי הארמי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", נועד לתאר מצב המוכר לכולנו: אדם המגיע מן הפסגה אל השפל. מי שהצליח לטעום הצלחות, אבל חווה בחייו כישלון מזהיר. "טופ 5", הפעם, מסמנת את חמשת הזרים שבהם התקיים הפער הגדול ביותר בין הציפיות למציאות: השחקנים שהגיעו לארץ עם הרזומה הכי גדול, וגמרו בתור אכזבה רבתי. אם תרצו, סימנים לכך שהמשפט "הוא היה בברצלונה", רחוק מלהיות תנאי מספק עבור כדורגלן.
במקום החמישי: סבסטיאן אבראו (בית"ר ירושלים)
קיץ 2008. ארקדי גאידמק, שמתכונן לנסיונות שלו לטפס לעיריית ירושלים, פותח את הכיס ובגדול: הקבוצה של יצחק שום, אחרי זכייה היסטורית בדאבל, מכוונת למטרה הבאה - ליגת האלופות. ברק יצחקי חוזר מבלגיה, דאריו פרננדז הארגנטינאי סיפק עוצמה במרכז השדה, אבל גולת הכותרת היתה החלוץ מאורוגוואי. אחד הכובשים המצטיינים בתולדות נבחרת הסלסטה, נחשב לחיזוק המשמעותי: שחקן שמשדרג קבוצה, בדרך להעפלה למפעל היוקרתי. עד כאן החלומות, ברוכים הבאים למציאות: שלב המוקדמות הסתיים מהר וכואב, עם תבוסה 5:0 בקראקוב מול ויסלה. אבראו שוחרר, בקושי אחרי ארבעה משחקים בצהוב-שחור, אבל עם בישול אחד לאבירם ברוכיאן בטדי. חצי נחמה.
במקום הרביעי: אריק דג'מבה דג'מבה (הפועל ת"א)
היום צמד המילים (הזהות) נחשב לשם נרדף ל"בלוף", אבל מי זוכר שבתחילת המילניום, הוא עורר ניצוץ בעיניו של סר אלכס פרגוסון. בשנת 2003 המנג'ר האגדי שם עין על הקשר הקמרוני, שאז שיחק בנאנט. פרגי, שבד"כ ידע לזהות כשרונות, דווקא לא הצליח הפעם, ודג'מבה דג'מבה העביר רק שנה וחצי באולד טראפורד. אח"כ הוא הסתובב עוד קצת בפרמייר ליג ובדנמרק, עד שבקיץ 2012 הוא נחת במתחם חודורוב. הקמרוני הצליח להחזיק שנה בהפועל, למרות עונה רוויית תהפוכות, אבל נפרד ללא השארת חותם.
במקום השלישי: אולג קוזנצוב (מכבי חיפה)
שבע אליפויות מקומיות. שישה גביעים. זכייה אחת בגביע המחזיקות, ואפילו שותפות בנבחרת בריה"מ שהגיעה לגמר יורו 1988. עם כל אלה, הגיע הבלם האוקראיני לקרית אליעזר, כמחליפו של בלם אחר מאותה מדינה, רומן פץ. אלא שקוזנצוב, שהגיע פצוע מגלזגו ריינג'רס, לא מימש את הרזומה ליכולת על המגרש. עונה אחת בלבד הוא שיחק במדי הירוקים (שש הופעות ליגה בלבד), ממנה זוכרים לו - קודם כל - את הרדיפה חסרת הסיכוי שלו אחרי יניב אברג'יל, חלוצה הצעיר של בית"ר ת"א. לא פחות ולא יותר.
במקום השני: מהו קודרו (מכבי ת"א)
כמה שווים 106 שערים בליגה הספרדית הבכירה? החלוץ הבוסני שנולד ביוגוסלביה רשם, גם הוא, קריירה מרשימה. במשך תשע שנים הוא עבר בלא פחות מארבע קבוצות בספרד, כשהשיא היה בברצלונה, תחת המנג'ר יוהאן קרויף, לאחר ארבע עונות אדירות בריאל סוסיאדד. בקיץ 2000, שלמה שרף הנחית אותו במכבי תל אביב, לצד קבוצת "הגלאקטיקוס" הראשונה שניסו לבנות בקרית שלום, עם קפטן הנבחרת דאז טל בנין שחזר מאיטליה - ומי שכבר אז היה כוכב במכבי, אבי נמני. זה נגמר בשש הופעות ושער ליגה בודד (באצטדיון הי"א באשדוד). בתום אותה עונה הוא פרש ממשחק פעיל.
ובמקום הראשון: איסק קואנקה (הפועל ב"ש)
"היורש של מסי". שם שהוטל על לא מעט שחקנים (גיא אסולין יוכל לספר לכם), אבל גם על החלוץ הספרדי. קואנקה שנולד בראוס, גדל במחלקת הנוער של ברצלונה ובשניות הראשונות נחשב לתגלית. אלא שאז, משהו קרה בדרך והוא התגלגל עד באר שבע. האדומים שזכו בשתי אליפויות רצופות, רצו להתקדם לצ'מפיונס והביאו אותו כדי להוסיף "גלאם". בסוף קיבלו שחקן פצוע, שרשם 18 הופעות בלבד בכל המסגרות וכבש שלושה שערים. בקול ענות חלושה הוא עזב, הסתובב כשחקן חופשי עד שמצא מקלט ביפן. כנראה שלא היה מישהו שהצליח לייצר את ההפרש הגדול ביותר בין מה שהיה, לבין מה שנהיה. אין פספוס גדול ממנו.
