בווידאו: ההפסד של בית"ר י-ם לב"ש
זוכה לכבוד. שחקן העבר, אורי מלמיליאן, אחד הסמלים הגדולים ביותר של בית"ר ירושלים בשנות ה-70 וה-80 ידליק משואה בטקס השנתי בהר הרצל. "ברגע שהודיעו לי, זו התרגשות, אבל זה לא כמו שאתה מבקיע שער ובאותו רגע אתה שמח", אמר מלמיליאן לאחר ההודעה על הבחירה בו, "אני מחכה ליום שבו זה יקרה. לא שוכח מאיפה באתי ואת המועדון שגדלתי בו. אם לא המועדון הזה, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי".
הטקס, שנועל את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה ופותח את חגיגות יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, יוקדש לציון 50 שנה לשחרור ירושלים ומדליקי המשואות נבחרו בהתאם.
מלמיליאן בן ה-59, מספר 8 האגדי של בית"ר, נולד בשכונת ממילא שבירושלים ובגיל 16 כבר עלה לקבוצה הבוגרת של המועדון. בשנת 1976 הוביל את הקבוצה לתואר הראשון שלה, גביע המדינה, ובסך הכל זכה בחמישה גביעים ובאליפות אחת ב-1987, אז שיתף פעולה עם סמל בית"ר אחר, אלי אוחנה. את הקריירה שלו סיים בהפועל כפ"ס, כשבדרך עבר גם בהפועל ב"ש ובמכבי ת"א.
מלמיליאן הוא אחד האחראים, אם לא הגדול שבהם, להפיכתה של בית"ר ירושלים מקבוצה קטנה שלא נאבקת על תארים לאחד ממועדוני הפאר של ישראל. הוא במקום השביעי בכל הזמנים בין כובשי ליגת העל עם 159 שערים, כאשר בנבחרת הוסיף 16 כיבושים ב-62 הופעות.
הספורטאי או הספורטאית האחרונה להדליק משואה ביום העצמאות הייתה שחר פאר ב-2014, אז הטקס הוקדש להעצמה נשים.
מלמיליאן התארח ב"חמש באוויר", תוכנית הרדיו של ערוץ הספורט, וסיפר על הכבוד הגדול: "יש התרגשות. זה התחיל ביום חמישי.. עכשיו מחכים לרגע לעשות את זה. אני תמיד עם הרגליים על הקרקע. זה בא משם. ב-76' זכינו בגביע וברחנו לירושלים. כל דבר אני מקבל בכיף, באהבה, עם הרגליים על הקרקע. זה מכובד. זו חותמת.
אבל אי אפשר בלי להגיד משהו על בית"ר, בלעדיה לא הייתי מגיע. הקבוצה הזו נתנה לי את כל מה ששחקן יכול לקבל מגיל 9. להם מגיע קרדיט מפה ועד הודעה חדשה".
מס' 8 זוכר את אותם הימים בערגה: "ירושלים של אז לא דומה לירושלים של היום. לך היום בממילא, לא תזהה את מה שהולך שם היום. זו שכונה מאוד מאוד חמה. אם הייתי יכול הייתי רוצה לחזור לאותו רגע, שאתה מכיר את כולם, הדלתות היו פתוחות. החוויות שחווינו אז אי אפשר לחוות היום. אף אחד לא מכיר את השני היום. הכל היה קרוב אלינו. היינו רואים את המגרש ממול לבית. אני הייתי נוסע ברכב רק למשחקי חוץ, למשחקי בית הייתי מגיע ברגל. ברגע שלא הייתי בכדורגל לא הייתי נוסע. אני יודע שזה אסור, אבל זה מה שהייתי עושה".
לכדורגל הוא פחות מתגעגע: "אני לא מתחרט על כך שעזבתי מוקדם. תראה מה קורה בכדורגל. איך מאמנים מסכימים למה שעושים להם היום. זו אחת הבעיות של הכדורגל הישראלי. הכדורגל צריך לעבור שינוי גדול והשינוי יבוא רק מניהול. ואז הכל ישתנה. יש את זה במכבי ת"א.. ברגע שזה יהיה, הכדורגל ישתנה. יש מעורבות של בעלי בית. ברוב המקרים אתה מאמן קבוצות עם תקציבים נמוכים ואז שופטים אותך על משחק אחד. עזבתי בבת אחת. זו מלחמה. כל הזמן אתה צריך להילחם מול הקבוצות הקטנות. אתה יכול לקחת קבוצה וכל הזמן לשרוד. די, כמה אפשר? אני מחפש את הקטע שאתה מאמין במה שאתה עושה. היום אני בכלל לא מתגעגע לכדורגל, עם כל מה שקורה למאמנים. אני לא מתגעגע כי לא יבוא אף אחד שיציע לי לנהל לגמרי לבד. רק ככה אתה יכול להצליח בכדורגל. אם אתה לא מקפיד על הדברים הקטנים, אתה נופל".
